סופר נחשב ומצליח משקיע 12 שנים בכתיבת ספר, ואז יוצא למסע של ערבי קריאה באמריקה הצפונית כדי לקדם את המכירות. הוא מגיע לחנות ספרים שבה היה אמור לקרוא קטעים נבחרים מיצירתו, אך פרט לעובד המקום החנות ריקה. הסופר מבין כי הערב יבוטל, אך ברגע האחרון הוא מבחין באדם זקן וקטן שהגיע במיוחד לשמוע אותו. הוא מציע לאותו קורא זקן להצטרף אליו לארוחת ערב, אך הקורא הזקן מסרב. "אני מעדיף שתקרא", אומר לו הזקן. "בשביל זה באתי... החוזה – חוזה חברתי. הוא אומר שאם אני בא, אתה תקרא".
הסופר פותח את ספרו כדי להתחיל לקרוא, אבל לקורא יש דרישה נוספת. הוא מבקש מהסופר לעבור לבמה, אפילו שהם רק שניים. "אתה סופר גדול. סופר אדיר. אם אדם אחד או מיליון באים לראות אותך, בכל מקרה, מהבמה. קרא בקול. קרא בכל הכוח".
והסופר קורא. כמה ימים אחר כך, הוא מגיע לחנות אחרת ולעיר אחרת, מרוחקת מאות קילומטרים משם, לערב קריאה נוסף. והסיפור חוזר על עצמו במדויק. גם הפעם איש לא בא, פרט לאותו זקן תימהוני שמתעקש שהוא יקרא, שלא יוותר – וכך קורה שוב ושוב בחנויות רבות על פני כל היבשת.
זה מה שמתואר בסיפור "הקורא", שמופיע בקובץ הסיפורים הקצרים של הסופר היהודי האמריקאי נתן אנגלנדר, שתורגם עכשיו לעברית. יש משהו מרגש בסיטואציה ההזויה הזאת, שיכול להידרדר בקלות לסנטימנטליות, אבל אנגלנדר מצליח להימנע מכך; במקום זאת, הוא מציג את הכתיבה כפי שאולי ראוי להציג אותה: מעשה בסיסי וטבעי של תקשורת בין שני אנשים, מנוגב משיקולים של פרסום, הצלחה ושאיפה לחיי נצח. בסופו של דבר, גם הסופר – שבתחילת הסיפור היה חדור בתחושת כישלון – נזכר מדוע הוא בכלל עושה את מה שהוא עושה: "אני כותב כדי לגעת באנשים כמו שבי, כקורא, נגעו".
אנגלנדר, יליד 1970, גדל בארצות הברית למשפחה יהודית דתית, חי כמה שנים בישראל, דובר עברית לא רעה בכלל וכיום מתגורר בניו יורק. הוא חברו של אתגר קרת, שגם תרגם כמה מסיפורי הקובץ הזה, ואף נתן רעיונות לשניים מהם. את הסיפורים האחרים תרגם אסף גברון. בכל שאר הסיפורים בקובץ משחקת יהדותו של אנגלנדר תפקיד מרכזי ביותר, עד כדי כך שאתה שואל את עצמך מה פתאום הגויים האלה מתעניינים כל כך בבעיות שלנו: שואה, מוסר במלחמה, התבוללות, אנטישמיות, התנחלויות, זהות יהודית בגולה ועוד. אבל נראה שהם מתעניינים: אפילו ג'ונתן פרנזן, כנראה הסופר האמריקאי המוערך ביותר בדורנו ("התיקונים", "חירות"), מצוטט בספר באומרו כי "נדרש שילוב בלתי רגיל של ענווה מוסרית ובטחה מוסרית כדי למזג בתעוזה כזאת את הקומדיה הזעירה ואת הטרגדיה הרחבה".
ואמנם, הומור והתעסקות אינטנסיבית במוסר מאפיינים את כתיבתו של אנגלנדר. בסיפור הפותח את הקובץ, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", שמתאר זוג חרדים מישראל שמבקר זוג יהודים אמריקאים חילונים, השילוב הזה גם עולה יפה מאוד. בסיפור אחר, "פיפ שואו", העוסק בעורך דין יהודי הנשוי לגויה ומתגלגל למופע חשפנות שבו – בשלב מסוים – נוכחים גם הפסיכולוג שלו ורבנים שהכיר בילדותו, התחושה היא שכבר ראינו וקראנו את זה פעם (בעיקר אצל וודי אלן ופיליפ רות').
לאנגלנדר, אולי מאחר שהוא בוגר של מוסדות לימוד יהודים-דתיים, יש אמונה גדולה בכוחן של מלים לברר דברים. פעמים רבות, שיאו הדרמטי, היצרי והפילוסופי של סיפוריו מגיע בצורה של ויכוח, לרוב בעל אופי תלמודי-פלפולי, בין הדמויות. התנגשויות המלים יוצרות זיקוקים של אמיתות, תגליות, תפניות ואפילו רגשות. נקודת כוח נוספת של אנגלנדר היא יכולתו לעצב סיטואציות, כמו בסיפור "הקורא", שמצייתות לחוקי הטבע, אך בכל זאת חורגות מעולמנו בדרך שמלמדת אותנו עליו דברים חדשים שאחרת היינו מתקשים לגלות.
אלא ששתי החוזקות האלה של אנגלנדר, הנטייה לפלפול מוסרי והיכולת לחרוג מגבולותיו הצרים של עולמנו, מלוות אצלו בחולשה מסוימת. ברוב סיפוריו נדמה כי הדמויות באות לשרת איזה רעיון או להאיר בעיה מסוימת, אבל בסוף הקריאה הדמויות האלה חומקות ממך כצללי רפאים. לא במובן, המבורך מבחינה אמנותית, שהדמויות נשארות מסתוריות ובלתי מפוענחות עד הסוף, אלא משום שחסרה להן מוצקות וחיות אנושית בסיסית, כאילו אין להן הצדקה בפני עצמן. העניין הזה מפריד את אנגלנדר, סופר מוכשר בהחלט, מהסופרים הגדולים באמת.
"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", מאת נתן אנגלנדר, מאנגלית: אתגר קרת ואסף גברון, כתר ומטר, 222 עמודים, מחיר מומלץ: 96 שקל