קרה לכם פעם שהלכתם ברחוב בערב, כשהאורות בבתים מתחילים להידלק, ותהיתם מה קורה בתוך הבית? ואפשר היה לדמיין לפי השעה, או האזור, או מה שאתם יודעים על העולם, מה האנשים האלו עושים עכשיו? האם הם אוכלים ארוחת ערב? או אולי מקלחים את הילדים? או דווקא רובצים על הספה וקוראים ספר? ואיך נראה הבית? האם בסלון עומדות ספה לשלושה וספה לשניים ומתחתיהן שטיח? או דווקא שתי כורסאות יחיד שניצבות זו מול זו? ומה הם אוכלים? ואיך הם הכינו את האוכל? ומי קנה את המצרכים? האם לרגע הצלחתם לדמיין בית שלם על כל ההתרחשויות, הדרמות, הפחדים, והצחוקים שבו? אני בטוחה שלאן טיילר זה קרה המון פעמים. למה אני בטוחה? כי היא ממש ממש טובה בלתאר בדיוק מה קורה בתוך הבתים האלו.
"סליל של חוט כחול" מתאר בדיוק בעובי שערה את חייה של משפחת ויטשאנק, שאותה הקימו רד ואבי ויטשאנק, ובה ארבעה ילדים בוגרים. תוך דקה מפתיחת הספר, הקוראת מרגישה כאילו הגיעה מהרחוב שבו דמיינה חיים של אחרים, היישר לתוך חיק המשפחה. היא יושבת במרפסת החמימה של אבּי ורד, ולוקחת חלק בתככים הרגילים: דני שוב נעלם ולא צלצל כבר המון זמן, ועוד פעם לא יודעים מה קורה איתו, וזה משגע את אבי. רד ממשיך להזדקן, אבל לא מוכן לקבל את זה. אבי ממשיכה לנסות להיות העובדת הסוציאלית של כולם ולהזמין הביתה חלכאים ונדכאים. והילדים גדלים, כי זה מה שילדים עושים. ג'יני ואמנדה התחתנו שתיהן עם בחורים שקוראים להם יו, ואצלנו פשוט קוראים להם יו של ג'יני ויו של אמנדה, ויש להם ילדים משגעים. סטם ממשיך להיות הילד הצייתן, השקט, הרגוע והמושך בעולם שהיה תמיד. וכל שנה כולנו נוסעים לאותו בית קיט לשבוע, וכל שנה אנחנו דנים האם כדאי להישאר לשבוע נוסף, אבל לעולם לא נשארים. ויש לנו את הגאוות הקטנות שלנו: אנחנו טובים בלתקן דברים. אפילו דני, שהוא הכי לא מהמשפחה שיש פתאום מתגלה כמהנדס מחשבים, לפני שהוא הופך להיות מורה מחליף.
ואן טיילור, בסבלנות של אשת ברזל, מתארת באהבה של סבתא סורגת עשורים שלמים של חיי המשפחה בדקדקנות איטית ומחושבת, ונדמה לנו שבאמת משפחת ויטשאנק, שרגילה לחשוב על עצמה כעל משפחה מיוחדת, היא המשפחה הכי רגילה בעולם, שכמו תמיד יש לה דאגות ויש לה צרות, והיא מתגברת על כולם כמו יחידה אחת מלוכדת למחצה. ומצד אחד, אי אפשר להפסיק לקרוא את זה, כי זו רכילות הכי טובה שיש. ומצד שני, הקוראת מוצאת את עצמה מזניחה את החיים הרגילים שלה כדי לקרוא על חיים רגילים ותכל'ס די משעממים של מישהו אחר? מה קורה כאן?
מי נוסע עם מי לאיפה
ואז מגיע החלק השלישי והופך הכל. החלק השלישי של הספר חוזר אחורה בזמן כדי לתאר את המקור: מאיפה צמחה משפחת ויטשאנק, מה היו השורשים שלה? ואחרי שכל הספר טיילור עסוקה בלהרדים אותנו בעזרת חמימות ביתית חסרת הפרעות, בחלק האחרון היא עסוקה בלהעיר אותנו בצרחות של לא-הכל-כמו-שרואים. פתאום מתברר שמאחורי הסידורים התמימים של מי נוסע עם מי לאיפה עומדים שני אנשים עם רצונות חזקים, שממש לא התאימו זו לזה מילדות. והקוראת, שעד כה ישבה על המרפסת ושתתה לימונדה, פתאום מוצאת את עצמה בזירת קרב מדממת, ואין לה אלא לתהות: האם באמת מאחורי כל משפחה רגילה עומדים סודות אפלים והאם תמיד הגרסה של הצד השני היא כל כך שונה מהגרסה שלך? האמת היא שלא. לפעמים ומה שרואים הוא באמת כל מה שיש. אבל נדמה שאן טיילור חושבת שבלי לזעזע את כל אמות הסיפים אי אפשר לגמור את הספר.
וכך, הקוראת אמנם זוכה למנה הגונה של ניעור ורעננות והרבה תשובות לשאלה למה דווקא משפחת ויטשאנק, אבל מהצד השני היא זוכה גם למקלחת פושרת של קלישאות משפחתיות. העניין הוא שטיילור עושה עבודה כל כך טובה בלהכיר לקוראת את המשפחה, שאפילו את החלק הזה צולחת הקוראת בשמחה ומוסיפה את אבי ורד וג'יני ואמנדה ודני וסטם לרשימת החברים שלה.
סליל של חוט כחול / אן טיילר, מאנגלית: דנה אלעזר הלוי, ידיעות ספרים. לקריאת הפרק הראשון באתר "עברית"