לרונה, גיבורת ספרה החדש של נעה ידלין, יש חלום להיות סופרת גדולה. אבל היא תקועה. תקועה עם חופשת לידה שמותירה לה הרבה זמן חופשי, ותקועה עם גידי - בן זוגה שהתאהב בה אחרי שזכתה במקום השני בתחרות הסיפור הקצר של עיתון הארץ, ומאז הוא מוכן לעשות כמעט הכל רק כדי שתכתוב ותגשים את החלום. נשמע אוטופי, אבל האוטופיה ממאנת להתגשם - כי ככל שהמציאות סביבה מאפשרת לה לכתוב כך היא יותר ויותר נתקעת, מתפזרת, נבהלת ונאחזת ברגש רומנטי עמום של מה שיכול להיות אך איננו ("כל עוד היא לא כותבת היא עדיין סופרת". עמוד 42).

היא "נגררת" לקריאת רומנים רומנטיים זולים לכאורה עם שמות כמו "נקמה בחלוק רחצה", "אלמנה מושבעת", "חתונה ליום אחד" ו"אזוקה אליך", לא משנה הסדר. היא מתעמקת בז'אנר, מעשית ורגשית, משתתפת בתחרות פייסבוק של טקסטים קצרים בז'אנר הרומנטי בשם בדוי, זוכה במקום הראשון ומקבלת הצעה מפתה לכתיבת ספר רומנטי, הצעה שדוחקת עוד יותר את כתיבת הספר המקורי ומאמתת את רונה עם בערך כל מה שהיא חשבה שהיא.

רונה לא משתפת את גידי בבגידה הרומנטית-זהותית. היא מתמודדת לבדה עם הפחד, ההתרגשות, ההצלחה שבאה לאחר פרסום הספר בשם בדוי ועם השאלות האתיות והמעשיות ("מה יותר קשה, לכתוב שישים אלף מילה או לשכב עם גבר אחר? עמוד 302). היא מתאהבת בסוד. הוא משמש לה כוח מול גידי ומול העולם, הוא משיב לה את עצמאותה שמצליחה להתקיים רק דרך הסוד. ממקום מבוהל ואילם היא גדלה וזוכה בחירות האישית הטמונה בהבנה של מה שהיא באמת רוצה, ורצתה מאז ומעולם גם אם הוא לא יתקיים ("היא רוצה להיות בלתי נסבלת כמו הסופרים הגדולים. להתייחס למשפחה כנטל". עמוד 199).

וגידי? הוא עדיין מעריץ את רונה על כישרון פוטנציאלי שמעולם לא מומש. כמה ממושא הערצתו קיים באמת וכמה ממנו הוא משלים בעצמו ולעצמו? אפילו את הסיפור הקצר שעליו זכתה והיווה את עילת אהבתו לרונה – "כתבה לשם התחרות, לא לשם הדבר עצמו. שדבר לא בער בה אף פעם" (עמוד 21) - וככל שזהותה של רונה מתפוררת-נבנית כך הולך ומתבהר ומתרחב הפער בין מה שהיא-אהובתו למה שהיא-רונה. "האם גידי יוכל לאהוב מישהי שאפילו לא רוצה לכתוב? האם יש משמעות לרצון גם אם אינו מתממש אף פעם?" (עמוד 103) - שואלת רונה את עצמה ולא מאפשרת לגידי להשיב.

ידלין, בדומה לספריה הקודמים, מערבלת דרך המשפך המעמדי והאליטיסטי את כל הסוגיות הנפיצות החל מימין מול שמאל (גידי הוא ארכיאולוג שנהיה ימני אחרי שחשף ממצא היסטורי מתקופת התנ"ך; אחותה, תרצה, היא שמאלנית שמפגינה כל יום שישי ליד גדר ההפרדה) לצד תובנות חדות וציניות על נשים וגברים ("אולי בגלל זה נשים כותבות.. כדי להביא אל העולם דגימת דנ"א מושלמת מחרמנותן, בלי טובות מאחרים". עמוד 247; "אף אישה לא הייתה מוכרחה לכתוב אף פעם ואף גבר לא הצליח מעולם להתאפק". עמוד 303).

סימני השאלה שידלין מפזרת על הסנוביזם, על האידיאליזציה של הגבוה ועל "האמת" שעליה אנחנו תולים באופן כל כך ברור את בחירותנו האסתטיות באים אחרי שברורים לה ולנו הפערים בין מחוכם לפשוט ובין עמוק לרדוד. ועדיין, הקרום האידיאולוגי והאובייקטיבי מחורר שוב ושוב על ידי חיצי המציאות, המציאות הפנימית של רונה בעיקר, שפורמת באופן שנון ומודע לעצמו את הגבולות בין גבוה לנמוך בתרבות בכלל ובספרות בפרט.

הקרום האידיאולוגי והאובייקטיבי מחורר שוב ושוב על ידי חיצי המציאות, המציאות הפנימית של רונה בעיקר, שפורמת באופן שנון ומודע לעצמו את הגבולות בין גבוה לנמוך בתרבות בכלל ובספרות בפרט

לצד הקו המאחד בין המחשבות הגדולות לחרמנויות הקטנות – ובאותה מידה גם בין המחשבות הקטנות לחרמנויות הגדולות – מוצגת גם האלטרנטיבה. "הספר הלא נכון" עצמו, כברומטר ערכי, מצליח למוסס את הקטלוג לפי מדדים של "נכון או לא נכון" ולהציב במקומו את החיים הפנימיים כפי שרק מילים יכולות לשקף ולכשף. האנרגיה הדחוסה של הספר שבוחשת פנימה ופנימה – מציבה ומעלה על נס את מרחביה ומעמקיה של הנפש האנושית, שאיננה רק אובייקטיבית ואיננה רק גדולה או רק יפה או רק נכונה. 

כך למשל דוגמה קטנה אך מהותית. אין לנו מושג איך רונה הגיבורה - כמו גם שאר הדמויות – נראות, או מה הן אוהבות לאכול או ללבוש, ואם אני לא טועה - הסממן הפיזי המובהק היחיד שמוזכר בספר הוא "הזקן" של גידי. ככלל, האירועים החיצוניים מרגישים לא פעם כמו קטעי קישור שמטרתם להוביל בהצלחה מרצף מחשבות שוצף אחד לזה שבא אחריו, והדמויות כולן, ובעיקר זו של רונה (שלמרות שהיא כתובה בגוף שלישי, מצליחה לייצר תחושה אישית עד מאוד), מתעצבות ומתגלות דרך פנימיותן "הנכונה והלא נכונה" באותה מידה - כמו שרק נפש אנושית יודעת להיות.

"הספר הלא נכון" / נעה ידלין, הוצאת כנרת זמורה דביר, 352 עמודים.