"אז לאן לברוח", שואלת נורית גרץ בראשית ספרה החדש "ממילא גורלך נחרץ": "מספר המאומתים עולה (420 אלף), גם מספר המתים עולה (3,800) והבדידות. אין פגישות, אין ישיבות, אין לימודים". ארבע שנים בדיוק לאחר שהקורונה נכנסה לחיינו והספיקה לצאת - לפחות מהמרחב הציבורי, גם אם לא הוכרז ניצחון מוחלט על הנגיף עצמו - מגיע הספר ואיתו השאלה, שחזרה לצערנו להיות רלוונטית מאי פעם: איך אפשר לייצר אמירה משמעותית ביחס למצבי קיצון, בעיקר אלו הקולקטיביים שנגעו ונוגעים בכולם.
"פשוט לכתוב", מבקשת גרץ למצוא מחסה באסון חובק העולם. "להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים". גרץ שנמצאת בקבוצת סיכון תקועה לבד בביתה, עוברת על מדף הספרים ועל הזיכרונות במטרה למצוא את הדמות שעליה היא תוכל לכתוב ושאליה היא תוכל להימלט, עד שהיא מגיעה למגפה שהתרחשה בתבאי במאה החמישית לפני הספירה ולמחזה של סופוקלס "אדיפוס המלך". משם היא מדלגת בין הזמנים ובין סופוקלס, הסופר שחושש שהקהל לא יבין את המחזות שהוא כותב, לבין אדיפוס שלא מוצא מנוחה, לבינה שנאלצת להסתפק בטיול 100 מטר אל ההר ובחזרה.
זו לא הפעם הראשונה שבה גרץ משחקת עם הז'אנרים. בספריה הקודמים היא התיכה ריאליזם לבדיון וביוגרפיה לפרוזה דרך כתיבה על אמה, דבורה; בעלה, עמוס קינן; חברה עמוס עוז, המשוררת רחל ובעלה שלא באמת היה, מיכאל. כאן היא לוקחת עוד צעד ומחברת בין טרגדיה יוונית גדושת אלימות לרומן מודרני שמתחקה אחר תודעתו של האינדיבידואל אדיפוס, הילד הנעזב, הבעל האוהב והאב הדאוג. בניגוד למוטיבים הפרוידיאניים התת קרקעיים, הפרשנות הפסיכולוגיסטית של גרץ מנסה לייצר פורטרט "חילוני" של תודעה עירנית ומודעת שנחבטת שוב ושוב על ידי העולם בכלל והקרובים אליה בפרט. גרץ מתרגמת שוב ושוב את מיתוסי האלים לאספקטים נפשיים, ולא מפסיקה לתהות ביחס לחייו "הקטנים" של אדיפוס המלך. מה בדיוק הוא מרגיש, האם הוא היה יוצא עם המשפחה לטייל, ועוד ועוד.
הדילוגים הכרונולוגיים מתכתבים עם בחינה ולישה מעמיקה יותר של יחסי הכוחות בין עבר להווה ובין הווה לעבר. סופוקלס מתגעגע למלחמה, אדיפוס תוהה שוב ושוב על ילדותו, גרץ וזיכרונותיה מחבר הילדות, עומר; לידתה של בתה, שלומציון ומותה של הכלבה, נומה. אצל כולם נוצר מסלול דו-כיווני שבו ההווה והעבר מציירים ומייצרים זה את זה. מי משרת את מי ומי חשוב יותר ממי. בחלק גדול מהזמן, עברן של הדמויות חי ונוכח בהרבה מההווה המבעית אך לא נטול העתיד, כי תמיד - אליבא דגרץ - נותרה לנו האפשרות האחרונה ליצור כמו אותן מחזות ודמויות שעשו ועושות את כל הדרך להווה הספציפי של כל אחד ואחת מאיתנו. "תראי כמה אנשים מכירים אותך", כותבת-אומרת גרץ לאנטיגונה. "וגם אליי את הגעת ועכשיו את כאן, לידי, מול המחשב, ביום קיץ חם, ועוד מעט נכין לנו כוס קפה ואולי נצא קצת לגינה ואני אמשיך לתכנן איך להוביל אותך אל מותך" (עמ' 128).
התמודדות עם מצבי קצה דורשת פתרונות קצה, והתרגיל ההישרדותי-ספרותי מרשים בהחלט. גרץ נעה בין עולמות ודורות. מצטטת ומתכתבת עם דוד גרוסמן. עמנואל קארר. ג'וליאן בארנס. וסילי קנדינסקי ועוד ועוד. היא יוצאת לדרך עם הספוילר של "ממילא גורלך נחרץ" ומשם ממשיכה להחזיק את הראש מעל למים עם מבט בהיר ומפוכח, מבלי לגלוש לפתרונות דרמטיים מדי כמו כתיבה מקוטעת ונואשת או דווקא כזו שתוביל לתחושות ניכור, קיפאון ואבסורד. אבל התהייה שליוותה אותי לאורך הקריאה, ושגדלה אחריה, היא מה נותר כאן מעבר לפתרון קצה שמתאים למצב קצה, במילים אחרות, האם היצירה מצליחה לחרוג מגבולות 'תרגיל קריאה אישית ועכשווית במחזה קלאסי'.
בשונה מיצירותיה הקודמות של גרץ ששיחקו עם דמויות אמיתיות, את חלקן הכירה באופן אישי, וייצרו דמויות כלאיים מרתקות משולבות בדיה-מציאות - במקרה של אדיפוס קשה יותר לטשטש את הגבולות, מה שדורש נופך רגשי שיעמוד בפני עצמו מעבר לתחקור הדמות ויצירתה מחדש. בשלב הזה, במקום להטעין את המציאות הקונקרטית בעזרת המופשט והקדום, נדמה שגרץ בחרה לייצר מיתוס נוסף של הווה. התוצאה: עודף מיתולוגיזציה. גרץ, שחותרת כל העת להרגיש את אדיפוס, שוכחת להרגיש את הקוראים. ייתכן ואם הספר היה מתפרסם קרוב ככל הניתן לתקופת המגפה - מסריו ואווירתו היו רלוונטיים בהרבה.
אז איך בכל זאת יוצרים בתוך שיתוק ואיך מייצגים שיתוק? התשובה האפשרית של "ממילא גורלך נחרץ" מתחמקת מהתייחסות ישירה. הדבר הכי קרוב לתשובה אולי נמצא בז'אנר הביוגרפי-בדיוני עצמו שממחיש עד כמה אפשר ולעתים נדרש ומוכרח - בהיעדר מציאות להיתלות בה - ליצור ולייצר אחת כזו. הרי "ממילא גורלך נחרץ".
"ממילא גורלך נחרץ", נורית גרץ | הוצאת כנרת זמורה דביר | 144 עמודים