וולבק באמת יודע ללחוץ ב"כניעה" (שם הספר הוא תרגום לפירוש המילה "איסלם" בערבית, שהוראתה כניעה לרצון האל) על כל הפחדים המידיים שלנו. הפחד מפני קיצוניות ככלל ועלייתן של מלפגות קיצוניות באירופה בפרט.
פרנסואה, פרופסור לספרות באוניברסיטת פריז שלוש, המתמחה ביצירתו של הסופר הנשכח ז'וריס קרל הויסמנס (מחבר "להפך", עמוד תווך של הספרות הדקדנטית של סוף המאה ה- 19. בחירה מעניינת של וולבק), הוא אנטי-גיבור וולבקי קלאסי - עברו שנים מאז כתב חיבור אקדמי חשוב, אביו ואימו מתו זה מכבר והוא מעביר את זמנו בביקורים ספורדיים אצל זונות או ברומנים קצרים, מזדמנים, עם בחורות צעירות, על פי רוב סטונדטיות שלו. ברקע, מתאר וולבק את השינוי הגדול שעוברת צרפת של 2020.
כאן פורש וולבק את החזון הדיסטופי שלו במעין ניסיון אורוולי נוסח "1984". מפלגות השמאל המתונות, המפחדות מעלייתה של מפלגת החזית הלאומית בראשות מארי לה-פן, חוברות למפלגה מוסלמית שנראית להן מתונה ומקימות איתה ממשלה. מוחמד בן עבאס נבחר לנשיאות, וצרפת הופכת במהרה לרפובליקה מסולמית (מתונה למדי, אגב).
התסריט הזה עדיין רחוק מאד מהמציאות הפוליטית העכשווית. הייתכן מצב שבו כל המוסדות הצרפתיים, ויותר מכך, כל הנשים הצרפתיות, ייכנעו בקלות כזו לתכתיבים החדשים של שלטונו של הנשיא המוסלמי מוחמד בן עבאס? אבל תסריט הבלהות הדמיוני הזה מספיק אמין מבחינת וולבק כדי לשמש פיגום לתימה הכללית של הספר: סאטירה נשכנית על החברה העכשווית שלנו. וולבק קורא תיגר דווקא על הליברליות הצרפתית ועל כך שאיבדה, לטענתו, את יכולתה למרוד ולהתנגד. הוא איבד אמונה בשרירותם של "הערכים הרפובליקאיים" של צרפת, שבמרכזם הזכות למחות – גאוותם של הצרפתים היא בהפגנות הימניות שלהם.
ובכל זאת, נראה שגם במקרה הזה, הבדיחה כאן היא דווקא על חשבונו של הגיבור. פרנסואה הוא המייצג המובהק של הגבר הצרפתי הליברלי. גבר שבתחילת הספר מוצג כרווק בודד ועצוב, שבטוח שחיי הרגש והמין שלו מתקרבים לקיצם, יכול לפתע, לאחר שהתאסלם, לחלום על נוחות ביתית עם נשים צעירות בזכות השלטון המוסלמי החדש, שנותן לו אישה. כלומר, וולבק תופר את כל המהפך הבלתי-נתפס הזה רק כדי שבסופו של דבר לגבר הלבן ממעמד הביניים תהיה היכולת לשאת מספר נשים.
הבדיחה הזו עובדת לא רע. אבל "כניעה" אינו מצחיק, וגם אינו מבריק כמו ספרו הקודם של וולבק, "המפה והטריטוריה". לא נעים להודות בזה, אבל "כניעה" אינו מספריו הטובים של וולבק. הוא קולח וקריא ברובו, ויש בו לא מעט רעיונות מקוריים, אבל לאורך הקריאה מתפשטת אצל הקורא תחושת אי נעימות וחוסר נחת: התחושה שמעבר לרעיון, מעבר לגימיק הספרותי והאקוטאלי, מעבר לדאחקה, אין בספר הזה ממש.
הדמויות חסרות את העומק והחדות של דמויות אחרות מספריו הקודמים של וולבק, ואי אפשר גם שלא לתהות על מי, בעצם, ההתקפה? היו מוסלמים שראו בספר התקפה על האיסלם. אבל, מי שיבחן לעומק את הספר, ובטח ובטח מי שמכיר את מערכות השלטון, התרבות והחינוך בצרפת- יבין על נקלה שלעגו של וולבק מופנה אל האינטקלטואלים, האקדמאים, "האשכנזים" של השמאל הליברלי בצרפת, המתמסרים בקלות רבה למציאות שהספר מתאר תחת השלטון החדש.
למרות שהחזון העתידי שלו בלתי אמין, הספר דווקא כן עוזר להבין קצת את מה שקורה היום באקדמיה הצרפתית. הרחק מבתי הספר הנחשבים של ה"גראנד אקולס", האוניברסיטאות הציבוריות הן מצודות של רפובליקניזם חילוני צרפתי, שאליבא דוולבק, אבד עליו הכלח. האוניברסיטאות האלו פתוחות לכל בן שמונה עשרה שיש לו תעודת בגרות, עבור כמה מאות יורו בשנה. הלחץ שנוצר על המערכת הנוקשה הזו גורם לה לחרוק תחת העומס של דרישה גבוהה, השקעה קטנה והעדרן של רפורמות. וולבק מערער על האידיאליזציה של מערכת החינוך הצרפתית ועל הרעיון שהיא "מצודה של הרפובליקניזם החילוני" כשהגיבור שלו מודה שהתואר שלו במדעי הרוח אינו שווה שום דבר ומחבר זאת מיד לתרבות הצריכה. "תואר ליברלי כזה במדעי הרוח והאמנות", הוא אומר בעמודי הפתיחה של הספר "הוא תוספת מועילה לקורות חיים של סוכן מכירות מלא תקווה של אחד ממותגי האופנה העילית כמו הרמס או לואי ויטון".
במובנים רבים, האליטה המוסלמית החדשה שנוצרת בצרפת של "כניעה" היא ייצוג של כל מה שהאינטלקטואלים הליברלים מרגישים שהם איבדו. משהו מהמלנכוליה הזו של מעמד הביניים השמאלי-ליברלי של צרפת זרוע לכל אורך הספר. וכשמרים, החברה הצעירה, היהודיה והחמודה של פרנסואה מספרת לו שהיא מתכוונת לעשות עלייה, הוא אומר: "לי אין ישראל לברוח אליה".