בחורה שקוראת ספרי מתח צריכה ברוב הספרים לעבוד קצת. היא צריכה לעבוד במה שמכונה "קריאה חתרנית". מה זה אומר? זה אומר שגיבור הספר, הבלש המגניב והמצליח, הוא לא כמוה. הוא לא כמוה כי הוא גבר, ויש לו חירות לנוע בעולם כמו שבדרך כלל לגברים יש: אין לו מחויבות לקשרים רגשיים, אין לו מחויבות עמוקה לחוקים והוא יכול לכופף אותם קצת לרצונו, ובדרך כלל אין לו בית לחזור אליו בסוף כל יום והוא יכול לנצל את השעות הקטנות של הלילה כדי להוציא מאנשים את הסודות שלהם (חוץ מהמפקח מגרה החמוד של ז'ורז' סימנון, שכל היום שותה בירה, אוכל סנדוויצ'ים מהקפה ליד תחנת המשטרה, וחוזר הביתה לאשתו, שאחראית על גזרת האוכל החם והערדליים הרטובים).
כדי שהקוראת הזו תוכל להזדהות עם גיבור הספר, בתהליך שהופך ספרים טובים לחומרים מטשטשי תודעה, היא צריכה להפשיט אותו מהמגדר שלו ולהפוך אותו לכל-אדם, שאיתו תוכל להזדהות. לחלופין, היא יכולה למצוא דמויות טובות שפועלות לצידו, והן במקרה נשים, ואיתן תוכל להזדהות, כמו שקורה לעתים בספרים של דאשייל האמט, שאמנם אהב להפשיט נשים ולהתייחס אליהם כאל חומרים טובים לעוררות מינית, אבל גם ידע לכבד את דעתן ולהיעזר בהן למציאת רמזים שיובילו אותו לפתרון הפרשה.
יש כמובן יוצאות מהכלל, ואולי המפורסמת שבהן מהשנים האחרונות היא ליסבת סלאנדר, גיבורת הסדרה "נערה עם קעקוע דרקון" של הסופר השוודי סטיג לרסון. ליסבת היא פרועה, היא האקרית, היא לסבית, אבל היא כל כך שוודית ויוצאת דופן, שלפחות הקוראת הזאת לא מוצאת בה דמות להזדהות, אלא יותר סוג של חייזר נעים.
והנה מגיעה אליאנה דוידוב, גיבורת הספר "גוזל" מאת ארנה קזין. אליאנה היא דוקטור לצפרות, והיא גרה בתל אביב, והיא שותה וויסקי במקומות שנשמעים כמו המקומות שבהם הקוראת הזאת שותה ג'ין טוניק והיא לסבית, כמו שלפעמים הקוראת הזאת. והנה, בלי שהתכוונה, מתגלגלת לפתחה של אליאנה תעלומה שמחייבת פתרון: התינוקת של רות, חברתה הטובה ביותר, נחטפת, והמשטרה לא ממש עוזרת כמו שהייתה רוצה שהיא תעזור, והיא פשוט מחוייבת להניח בצד את הציפורים ואת הפוחלצים חביבי נפשה, ולרתום את מוחה למציאת התינוקת. ובלי לשים לב, הקוראת הזאת מחליקה לתוך הספר בנוחות ובנעימים, כמו שמגיע לה שיקרה לעתים קרובות הרבה יותר.
הזדהות עם הגיבורה זו התחלה טובה להנאה מספר, אבל זה ממש לא הסוף. כדי ליהנות מספר מתח צריכים להתקיים בו עוד כמה תנאים (שהספרות העברית בדרך כלל מדלגת עליהם): הוא צריך לזוז ממקום למקום; הוא צריך להיות נינוח בנוגע למקומו בעולם; הוא צריך להתייחס לסקס כאילו הוא חלק מהחיים ולא כאילו הוא זירת משבר תמידית; והפרטים שמובילים בו לפתרון צריכים להימסר בקצב שמשאיר אותך על קצה הספה מצד אחד, אבל גם מאפשר לך להתעמק בדמויות ובעולם הנפשי והחברתי שלהן מהצד השני. ו"גוזל" מצטיין גם בזה: הוא מספק שעתיים של קריאה איכותית, שיוצרת עולם שלם ואמין, שבו, לצד החלק האפל במוחם של בני האדם, יש גם פרטים פשוטים ומהנים שיוצרים את היומיום שבו כולנו חיים. כי איך אפשר שלא להתאהב קצת בגיבורה שמספרת כך: "הסתובבתי כה וכה. יהודה הלוי. יבנה. אחד העם. בלפור. עליתי וירדתי במעלה ובמורד רחובות. הזעתי. הנשיכה בירך הציקה לי... לא יכולתי להחליט לאן אני הולכת. הפיכחון התחיל לשקוע. עצרתי בקיוסק. קניתי עוד גינס בבקבוק. נצמדתי למוצא המזגן, לגמתי מהבירה הסמיכה והקרה, והבטחתי בטלוויזיה שריחפה מעל הדלפק" (עמ' 53).
אחת המטרות של ספרי מתח היא לעשות ונטילציה, לאוורר את הפחדים הכמוסים שלנו ואת המעשים האפלים של החברה, כדי שכל האנרגיות השליליות יכלו להישאר בספר ולא לערער את יסודות החברה שבה אנחנו חיים באמת. "גוזל", עם הפתרון המוצלח שלו (אין ספוילרים! אין!) מצליח לעשות משהו שהוא מעבר לאוורור: הוא מצליח להראות שהחברה שלנו אמנם מתפקדת, אבל היסודות שלה אולי רעועים יותר ממה שאפשר היה לחשוב. יאללה, אליאנה, תביאי עוד ממך.