"איפה את, ברנדט" של מריה סמפל ייצר די הרבה באז עוד בטרם יצא בעברית. סמפל היא תסריטאית מצוינת שכתבה בין השאר ל"משתגעים מאהבה", "משפחה בהפרעה" ו"סאטרדיי נייט לייב". הספר קצר שבחים ממיטב הסופרים, היה מועמד לפרס האורנג' ונמכר היטב בארה"ב. בפן הוצאה לאור ובידיעות ספרים השכילו לקחת את הבאז הזה ולייצר משהו מאוד דומה למקור: העטיפה נשארה כמעט זהה, וטוב שכך (בכלל, העטיפות של ידיעות ספרים השתפרו פלאים לאחרונה), כשפותחים את הספר יש שני עמודים מלאי ציטוטים של סופרים ועיתונאים שונים על התפעמותם מהספר, ועוד כמה על גב העטיפה, ממש כמו באמריקה. הציטוט שעל העטיפה הקדמית הוא של ג'ונתן פראנזן, מאחור נמצא את הניו-יורק טיימס ואת הגרדיאן. וואוו, אומר לעצמו הקורא ומתכוונן לרומן מתוחכם, מודע לעצמו, משהו בכיוון של סופרי הדור הצעיר היהודי בארה"ב. ואז הוא מתחיל לקרוא.
הקורא, בעצם, קורא את כל מה שבי מוצאת, כשמדי פעם בי משלימה אירועים מנקודת מבטה. יותר מכל יקבל הקורא שטף התכתבויות: בין ברנדט לבין מאנג'ולה, עוזרת אישית מהודו שהיא שוכרת ב-75 סנט לשעה, בין אודרי וסו-לין, שתי יתושות- כך מכנה ברנדט את האמהות האיומות מבית הספר של בי- שגרות בשכנות לברנדט ומרכלות עליה. מסמכים נוספים הם אי-מיילים ממי שמכנה את עצמו אולי-או, ועושה לבית הספר מין מסע יח"צנות, התעודה של בי, פתקים ממנהלת בית הספר, קטעים מעבודות של בי, פתקים שאודרי כותבת לגנן שלה, התכתבות בין אלגין לבין רופאה ועוד ועוד ועוד.
ההתכתבות בין ברנדט למאנג'ולה מצוינת, ברנדט מרעיפה על העוזרת משימות ואגב כך גם מספרת על חייה כאילו היא מתכתבת עם החברה הכי טובה שלה. היא חכמה וכותבת היטב. מאנג'ולה, לעומת זאת, עונה בלאקוניות רק על מה שרלוונטי לתפקידה, וזה ממש לא מפריע לברנדט. ההתכתבות בין אמהות הכדורגל היא מסמך קשה. יתושה אחת היא אמו של הילד הכי מעצבן בכיתה של בי, בטוחה שהוא מושלם ולא שמה לב שהוא על סמים יומם ולילה (מה שאותו קורא, שמן הסתם חכם יותר ממנה, מצליח לראות בין השורות והיא מצליחה שלא לראות, וזה לא נעים), השנייה היא המנהלנית של אלגין במייקרוסופט, שמאוהבת בו וחברה בקבוצת תמיכה מופרכת בשם קנ"ה – קורבנות נגד התקרבנות. גם המכתבים של אולי-או ממש כואבים לקריאה, והקורא מוצא את עצמו תוהה למה לכל הרוחות הוא קורא אי-מיילים של אנשים כל כך איומים ולאן זה הולך. זה הולך לאנשהו, כמובן, אבל זה ייקח זמן.
עוד דבר מטריד - עד שהתחיל הקורא המשכיל שלנו לקרוא, הוא הרגיש כאילו הוא בן בית בתרבות האמריקאית. הוא הרי כבר קרא את הביקורות המשבחות וזיהה את הסדרות שסמפל כתבה והספר מתאר. ובכל זאת, כמבט על החברה המודרנית שאנחנו לפחות משתדלים להיות חלק ממנה, הערות השוליים של המתרגם מסבירות כל הזמן מושגים, שמות ודמויות מהתרבות האמריקאית, וזה מפריע. הרי אנחנו קוראים אי-מיילים, אם אנחנו לא מזהים מיהו דייויד פוג, זה ממש בסדר, סביר שישנם גם קוראים אמריקאים שלא יודעים מיהו. אם אנחנו לא יודעים מהי רשת Costco, למה בכלל צריך להפריע לנו בקריאה כדי להסביר? זה לא ממש משנה. וגם בגוף הספר, התרגום מטריד למדי. זה לא פשוט לתרגם שפה מדוברת, זה ברור. אבל אני משערת שהיה אפשר לעשות זאת טוב יותר מאשר "קנדי יכולה להיות ממש מטורללת, ואז יש לנו את השיחות הכי מטורללות. אז היא יצאה בהצהרה שאנחנו לא יכולות לבוא אליה הביתה כי היא משמינה, ובמקום זה אנחנו צריכות ללכת ל- Youth Group. היא קראה לזה 'דיאטת Youth Group'".
אותן התכתבויות, דו"חות, בליל מילים שחלקן כתוב טוב אבל חלקן לא, אמנם ממלאות את תפקידן ובונות אט-אט את העלילה ולפעמים גם די כיף לקרוא אותן - אין להכחיש שיש עונג מסוים בתחושת החיטוט האסור בהתכתבויות בין אנשים אחרים, והקריאה בהחלט קלילה. מצד שני, הקורא המשכיל שדיברנו עליו הופך מעט מתוסכל. הוא ציפה ל"רומן שנון ומרגש", ומה שהוא קיבל זה "רומן פוסט-מודרני שאינו באמת רומן". למה אי אפשר לספר לו פשוט סיפור, למה הסופרת מתעקשת לכתוב את שטף המיילים האלה שהדמויות כותבות, כל אחת בקולה? ואז הוא מבין: זה בעצם כמו לראות טלוויזיה ולא כמו לקרוא. היי, אולי סמפל צריכה בכלל לכתוב לטלוויזיה? אה, כן, בעצם, היא כבר עושה את זה. אולי עדיף שתמשיך.
איפה את ברנדט / מריה סמפל. מאנגלית: יוני רז פורטוגלי. 394 עמ', פן וידיעות ספרים, 98 ₪.