יש לי אהוב ספרותי חדש. קוראים לו מרציאנו - את שמו הפרטי מגלים לראשונה בשלהי הספר, וזה לא ממש משנה - הוא עלה מסְפְרו (Sefrou) שבמרוקו, ובשנות החמישים של המאה הקודמת הוא מתגורר בואדי סאליב שבחיפה, כותב שירים, מתפלח לקולנוע, וכותב יומן.
מרציאנו, אותו אנחנו מלווים מגיל 14, מאוהב בנורית סתיו, הצברית היחידה בבית ספר מלא עולים חדשים מכל העולם. היא, מצידה, העבירה את תשומת הלב שלה ממנו אל בולוש, ניצול שואה פולני יפה תואר שקשה לכעוס עליו. חברתה הטובה של נורית, ז'ולייט אסולין הג'ינג'ית, מתערבבת להם כל הזמן בסיפור, והדוד עמרם, שהיה מגרש השדים הנודע של ספרו, מנסה לעזור למרציאנו להשיב את נורית אליו אבל הולך וקמל בעיר שבה משום מה לא נותנים משרה קבועה בעירייה למגרשי שדים.
החדר הנסתר בעליית הגג של משפחת מרציאנו, זה שמכיל את מה שהשאירו הדיירים הערבים בטרם נמלטו ואת מה שהביאו איתם הוריו ממרוקו והסתירו, פועל כאלפי עדים בלי להגיד דבר מפורש. כך גם אחד הקטעים הנהדרים בספר, שבו מרציאנו מנסה להבין מה ההבדל בין אלה שהולכים לבית הספר עם חולצה כחולה עם שרוך לבן (כמו נורית סתיו) לאלה שהולכים עם חולצה כחולה עם שרוך אדום. אמא שלו אומרת לו שכל אחד כנראה עושה את מה שההורים שלו עושים, אז מרציאנו מגיע לבית הספר עם תלבושת אבותיו, ז'לאבה. נורית מתלהבת ומבקשת להחליף איתו תלבושת, ולכמה רגעים הוא, בחולצה כחולה עם שרוך לבן, שייך לקבוצה. "פנו אלי לפטפט על הפגישות שהיו ושאמורות להתקיים במשך השבוע, לא חשוב שלא ידעתי בדיוק איפה ובמה מדובר, ובתוך זמן קצר התחלתי לקבל המון פתקים והודעות". מרציאנו הופך למלא ביטחון, מרגיש כמו ג'ון ויין או גרי קופר, אבל כשהמורה לא מרשה לנורית סתיו להיכנס לכיתה בז'לאבה הוא נאלץ להחליף איתה שוב תלבושת והמורה לחשבון אומר לו "תלך הביתה ותלבש חולצה נורמלית".
הסיטואציות האלה לא הופכות את מרציאנו לממורמר ואת הספר לספר עם אג'נדה מזרחית פוליטית. האג'נדה הזו תצמח בלי שיהיה אפשר להתחמק ממנה, כי ראיית העולם של מרציאנו הילד כל כך תמימה ויצירתית ונהדרת, השפה שלו וההשפעות התרבותיות שלו (שיר השירים, אלף לילה ולילה וקלאסיקות קולנועיות) כה כובשות, שאנחנו איתו בכל מקרה. איך אפשר לא להיות שלו כשהוא מצהיר ש"בשבילי בית הקולנוע מתאים יותר מבית הכנסת, כי בבית הכנסת נותנים כל הזמן אותו סרט שלוש פעמים ביום. הכול צפוי, אין הפתעות, אף מלאך לא יצא מארון הקודש לעזור לך" (עמ' 29).
למרות התמימות שלו ועל אף הניסיונות שלו ושל המשפחה שלו לראות את הטוב שבארץ, אי אפשר להמנע משברון לב ובכל זאת, בסיפור, בעצם הפעולה של הכתיבה, של ערבוב האמת בבדיון, של טוויית העלילה, יש גאולה שממתנת את הכאב.
"נערה בחולצה כחולה" אינו ספר מושלם. קטעי היומן מתקופת הצבא של מרציאנו, למשל, קצת פחות מוצלחים. ועדיין, הריאליזם המגי, אם תרצו, השוזר את המציאות בדמיון, את ספרו המופלאה שבגלות בואדי סאליב הענייה שבארץ הקודש, את הדמויות הישראליות שהכל צודק ופשוט עבורן (ואין הרבה כאלה) בדמויות המורכבות, אלה שלעולם לא ברור אם הן מתות באמת או חיות באמת או משהו באמצע, עשוי מלאכת מחשבת וגורם לי לרצות למצוא את גבריאל בן-שמחון רק כדי לחבק אותו על הספר היפה הזה שכתב.
נערה בחולצה כחולה / גבריאל בן-שמחון. 333 עמ', 98 ₪. ידיעות ספרים.