"שנתיים לפני שעזב את הבית, אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד", כך נפתח ספרה החדש של אלנה פרנטה. הגיוני. ספר של פרנטה יכול להיפתח אחרת? זה הרי משפט שנולד במחולל פתיחות לספרים של אלנה פרנטה. משפט שמתפקע מרגש וממידע - אבא עוזב את הבית והבת שלו, על סף גיל ההתבגרות, חוששת שהיא מכוערת. אם לדייק, כפי שפרנטה טורחת בהמשך, האב לא אמר שהילדה מכוערת, אלא "מקבלת את הפרצוף של דודה ויטוריה".
"חיי השקר של המבוגרים", כך נקרא ספרה החדש של אלנה פרנטה, כרגיל בתרגומו המעולה של אלון אלטרס. אפשר לכתוב "ספרה החדש והמצופה", אבל מאז "הרומנים הנפוליטניים" החיים הם גם ככה ציפייה לספר חדש של אלנה פרנטה. והנה הוא פה, והוא יפה. הוא לא הרומנים הנפוליטניים, אבל הוא מהאזור. מהעמוד הראשון תרגישו שחזרתם הביתה, לשכונה. כבר חלפנו על פני הגיבורים האלה, הלכנו ברחובות האלו. זה כמו סרט חדש בסדרת "הנוקמים" - אנחנו מכירים את היקום הזה. זה כמעט כמו לקרוא ספין אוף, כלומר מיועד למי שעדיין לא שבע מהתפאורה, וגם עלול לאכזב את מי שנוהג להסתובב סתם ככה בשכונה של האדם שבו הוא מאוהב בתקווה להיתקל בו במקרה.
"חיי השקר של המבוגרים" זה שם מעולה (גם אם הקורא הממוצע, או הקוראת הממוצעת, יחושו דקירת כאב קטנה כשייזכרו שהמבוגרים בסיפור הזה הם אנחנו), במרכזו ניצבת ג'ובנה, נערה צעירה שחיה בנפולי עם הוריה, שני אנשים משכילים שמצבם הכלכלי לא רע. הם לא עניים כמו המשפחות של אלנה ולילה וגם ממוקמים איפשהו בתחילת הניינטיז או סוף האייטיז, כלומר גם יותר מתקדמים. הם לא הורים מכים כמו ב"נפוליטניים" אלא לכאורה רגישים ומתחשבים, אבל אנוכיים ונוראים בדרכם.
ג'ובנה קוראת הרבה, נפגשת עם חברותיה ועסוקה בכל הרגשות החדשים והמסקרנים של גיל ההתבגרות. פרנטה, כרגיל, מעולה בלהעביר באופן מדויק את הייסורים שבלהיות נערה - את העיסוק האובססיבי במראה החיצוני, האימה לנוכח הקודים החברתיים, המבוכה המצמיתה והאינסופית וההבנה שהתבגרות היא מסע שחייב להסתיים בנורא מכל, לאכזב את הוריה. אבל זה בסדר, גם הם יאכזבו אותה.
כשג'ובנה שומעת את אביה אומר שהיא מקבלת את הפרצוף של דודה ויטוריה - אחותו המושמצת והאיומה שעמה הוא מסוכסך כבר שנים - היא נכנסת לדיכאון. להיות מכוערת כמו ויטוריה זה להיות מכוערת באופן מוחלט, מבחוץ ומפנים, מכוערת באופן בלתי נסלח. היא מגיעה למסקנה שהיא חייבת לפגוש את ויטוריה, כי אם היא הופכת לאדם המכוער והנורא עליו מספרים לה, היא מוכרחה לחזות בו מקרוב. היא מצליחה לשכנע את הוריה וקובעת איתה פגישה, רק כדי לגלות שהם די צדקו. ויטוריה ענייה, המונית, גסה, שתלטנית, רעה וכוחנית, "אין אדם שהוא לא סוג של עלבון אישי בשביל ויטוריה". כמובן שג'ובאנה עדיין מוקסמת ממנה, וגם אנחנו. וחשוב מכל, היא אפילו לא מכוערת. למעשה, "יופיה של ויטוריה נראה לי כה קשה מנשוא, שלחשוב שהיא מכוערת היה הכרחי".
ג'ובנה חווה טלטלות משפחתיות שלא נספיילר, בזמן שהיא בונה מערכת יחסים עם דודה ויטוריה. כוחה של ויטוריה הוא בכך שהיא היחידה שדוברת האמת. אמנם את האמת שלה, שלעתים היא מעוותת, אבל היא לפחות כנה. היא מדברת איתה כמו מבוגרת, היא ישירה, היא לא משקרת. היא פותחת הכל, על הוריה של ג'ובנה וגברים וסקס והחיים. נוכחותה של ויטוריה הולכת ומעמיקה בחייה של ג'ובנה, שחווה שלל קשיי התבגרות, מגלה את המין, עסוקה במראה שלה וגם מתרגשת מבחור בשם רוברטו (אפיון דמות: נינו סארטורה), ומגלה שלהתאהב זה היכולת ליפול מתה על הרצפה בגלל מישהו.
ג'ובנה מגלה שחייה אפופים במשולשי אהבה ובגידה שחוזרים על עצמם במשך דורות, ושהילדים תמיד חוזרים על טעויות הוריהם. המבוגרים בחייה של ג'ובנה בוגדים ונפרדים וממשיכים, בעיקשות, לשקר. "למה כולכם לא מצליחים אף פעם לומר את האמת?", תוהה ג'ובנה בשלב מסוים בספר, אל מול עוד אחת מההתפתלויות של הוריה, ומבינה אט אט שלהתבגר זה גם קצת ללמוד לשקר, ששקרים הם הדבר שמבוגרים אוסרים עליו בזמן שהם עושים אותו ללא הרף בעצמם. כרגיל אצל פרנטה, הגברים עלובים ובוגדניים, הנשים חזקות וביכולתן לשנות את גורלן והמשימה של ילדים היא לשבור את הדפוסים, לנצל את מרווח התיקון ולגדול להיות גרועים פחות מהמבוגרים שמקיפים אותם.
העיסוק בשקרים מעניין כי גם הספרות היא מלאכה של בדיה, במיוחד אצל פרנטה שכותבת בשם בדוי והחיים הסודיים כאן הם שלה. כזכור, אנחנו לא ממש יודעים מי היא אלנה פרנטה, הסברה הרווחת היא שמדובר במתרגמת מרומא בשם אניטה ראג'ה, אם כי יש כאלו שסבורים שמדובר בכלל בכותב גבר, דבר שישבור לנו את הלב לחלוטין כי לגלות שגבר מצליח לכתוב ככה נשים ולחטט בכזה דיוק בנפשן של נערות יהיה ממוטט.
יש בספר כל מיני משפטי פרנטה קטנים ונפלאים כמו "אילו יכלתי להינטש במקום כלשהו כמו מטרייה ולא לדעת עלי יותר אף פעם", טביעת אצבע שלה מזוהה באופן מוחלט. "חיי השקר של המבוגרים" יפה, חכם ומהנה. הוא מחזיק למרות ההשוואה הבלתי פוסקת, ולמרות שחולשתו היא בכך שהוא לא שונה מאוד מהרומנים הנפוליטניים, אבל שגם אין בו את העוצמות ואת שברון הלב שלהם. טוב, זאת גם ככה תהיה דרישה מעט מוגזמת כי בינינו, במה יש?
"חיי השקר של המבוגרים", אלנה פרנטה, מאיטלקית: אלון אלטרס, הוצאת הספריה החדשה, 314 עמודים