העלילה
עו"ד אורי אולמן, בן 40, מנסה להבין מדוע התאבדה אחותו דורית, המבוגרת ממנו בעשור. בעמודים האחרונים של הספר ניתנת תשובה מזעזעת על השאלה הזאת, אך היא תובא כאן רק בפסקה האחרונה של הרשימה, מי שחושש מספוילרים מוזמן לדלג עליה. כמו כמה מן הדמויות ברומן השני של בורשטיין, "הרוצחים", וכמו בורשטיין עצמו, אולמן למד משפטים; אך עם זאת, תשוקתו האמתית היא הספרות. הוא רוצה לפרוש מהמשרד וללמוד בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, אך לא עושה זאת בגלל החשש שהדבר יפגע בפרנסתו. כפי שמזהיר אותו אחד הפרופסורים באוניברסיטה: "מחקר ספרות עברית זה טוב ויפה, אבל זה נועד לאנשים שיש להם כסף קבוע מן הצד, לנשות יהלומנים או לבעלי נדל"ן מניב".
המוות
תיאור מסע החיפושים של אולמן אחר התשובה לחידת התאבדותה של אחותו נפתח אצל אביו, שאוסף אבנים עתיקות ומאובנים. "אנחנו נחלוף, האבן תישאר", מסביר האב השכול את תחביבו המשונה כדרך להתמודד עם החלופיות ועם המוות. שוב, כמו ברומן "הרוצחים", מוזכר כאן ציורו המפורסם של הנס הולביין, "השגרירים", עם הגולגולת בפינתו התחתונה, המהווה תזכורת קבועה לצל הקבוע שמטיל המוות על חיי האדם. אבל החוכמה היא לא רק לציית לציווי לזכור את המוות, אלא גם ללמוד איך למות. בדומה למה שקורה ב"אנה קרנינה", דמות אחת (דורית) צריכה למות, ואף להתאבד, כדי ששאר הדמויות והקוראים ילמדו להעריך את החיים.
הלשון
דרך נוספת להתמודד עם המוות, השכחה והחלופיות מתבטאת באופן שימושו של בורשטיין בלשון. ברומן הזה נעשה ניסיון להתגבר על אופייה הליניארי, כלומר הזמני והממית, של השפה האנושית. אם ציור יכול להראות לנו באופן סימולטני דמויות ואירועים מזמנים שונים, הרי שהספרות, כמו המוזיקה, היא אמנות שמתקדמת בזמן. כל תו או מלה קיימים רק ברגע שמיעתם או קריאתם, וכשהרגע הזה חולף שוקעים התו והמלה בתהום הזמן ונבלעים בעבר שאין להשיבו. בורשטיין מנסה להתגבר על כך בטכניקות שונות של קיפול הזמן: אירועים מתקופות שונות נדחסים למשפט אחד, משפטים שמונחים זה על גבי זה כמו שכבות של שקפים שונים על גבי מקרן ויוצרים תמונה סימולטנית אחת, דה ז'ה וו – מקרים כמעט זהים שמתרחשים בזמנים שונים וכו'. העלילה אינה נפרשֹת בצורה כרונולוגית, אלא יש כאן ערבוביה של תקופות עם קפיצות קדימה ואחורה בזמן, כפי שהדברים ערוכים בזיכרון האנושי (הזיכרון והספרות מהווים את המרחב היחיד שבו ממשיך העבר להתקיים, אם כי בדרך מתעתעת).
אריסטו
מכאן גם הייחוד בחלקו האמצעי של הספר, שתופס קצת פחות מרבע מהרומן. המדובר באוסף יואל הופמני של קטעים קצרצרים, שברי זיכרונות, רסיסי חלומות, תמונות ואנקדוטות שאינם בהכרח מתקשרים זה אל זה (בדומה למה שעשה בורשטיין עצמו בספרו "ערים תאומות"). העמדה הפילוסופית מאחורי הבחירה הזאת היא אולי הטענה שכך הם הדברים בזיכרון האנושי או בחיים בכלל, וכי קישור נרטיבי או סיבתי בין הרסיסים האלה הוא לעולם בדיעבדי, מלאכותי ואף שקרי. זוהי טענה כבדת משקל, אבל אני מוכרח להודות שפחות נהניתי מהחלק הזה בספר, אולי בגלל מגבלותיי כקורא, היותי שבוי מדי במבנה הנרטיבי הפשוט והקלאסי שעליו המליץ עוד אריסטו. בורשטיין מודע היטב לכך שהוא חורג מהמבנה האריסטוטלי המקובל, ואף שם בפי אמו של אורי את הקביעה שסיפור חייב לכלול אלמנטים בלתי הכרחיים, כאלה שניתן להשמיטם או להזיזם ממקומם – בדיוק ההפך ממה שאריסטו אמר. אבל בכל הנוגע לסיומו של הספר, בורשטיין הולך בדיוק בעקבות אריסטו והמחזאים הקלאסיים של יוון העתיקה: תפנית, היוודעות, הפתעה הכרחית וידיעה-עצמית.
ההתגלות
"דע את עצמך", אומר הציווי היווני העתיק. ברומן הזה מגיעה הידיעה העצמית בשני אופנים. הראשון הוא ההבנה כי הכרה עצמית חייבת לכלול הכרה אינטימית של גופינו על איבריו הפנימיים ותפקודיהם השונים – אותם דברים הקרובים לנו ביותר ובו בזמן רחוקים וזרים כמו הכוכבים. הבנה זו שרוכש אולמן החולה, שעובר השתלת כליה, מביאה להתגלות של ממש, שבעקבותיה הוא לומד להעריך את החיים ולשמוח בהם: "באה עליו הידיעה הפתאומית שהוא אכן קיים, והוא הגוף הזה וכל מה שיש בו ושהיה בו, כל ההתחלפות הזו, ההתהפכות הזו, ההתכווצות, ההרפיה, ההתחדשות והשחיקה. וצער נוראי עטף אותו, לא על 'עצמו', לא על 'חייו', אלא על כל העולם הזה שבתוכו, על כל האיברים, החלקים המשולבים, שהם כל כך יקרים ועדינים ונאמנים, ויום יבוא ויהפכו לאדמה. והוא, לראשונה בארבעים שנות החיים שלו עד אז, לראשונה ממש, הרגיש שהוא אוהב אותם, פתאום נתגלו לו איבריו כמשפחתו, או כילדיו הנפלאים" (עמ' 148).
האופן הנוסף של ידיעה-עצמית שמופיע בספר הזה כרוך באותה הפתעה שדיברתי עליה. מי שלא רוצה לקלקל לעצמו, שיפסיק לקרוא את רשימת הביקורת הזו עכשיו.
הספוילר
בדומה לאדיפוס, המגלה שהוא-הוא רוצח אביו (כלומר, הבלש הוא גם הרוצח) – מגלה אולמן בסיום הרומן שאחותו התאבדה בין השאר כדי לתרום לו כליה ולהציל את חייו. היא, חשוכת הילדים, ציוותה לו את חייו במותה, ואִפשרה לו בכך להיוולד מחדש. כלומר, הדמות התאבדה לא רק כדי שאחרים ילמדו להעריך את החיים, אלא כדי שיוכלו להמשיך לחיות – פשוטו כמשמעו. זה נשמע אולי מלודרמטי, אך בורשטיין מצליח לבנות את הסיפור הזה בווירטואוזיות לשונית, בהומור מתפרע ובלי אף טיפה של מניפולטיביות (אולי פרט לסצנה מיותרת וקיטשית אחת של מסיבת יום הולדת בילדותה של דורית). אחרי שני ספרים מעט חלשים יותר, כמו "קרוב" ו"נתניה", בורשטיין חזר כאן לימיו הגדולים של "אבנר ברנר" ו"הרוצחים" וכתב את אחד הרומנים העבריים הטובים ביותר שיצאו השנה.
"אחות שמש", דרור בורשטיין. הוצאת כתר. 181 עמודים. מחיר מומלץ: 92 ש"ח