ספרה החדש של מיכל בן-נפתלי, "האנרכיסטיות", נפתח בסדרת אירועי פרפורמנס המבוצעים ברחובות תל אביב על ידי קבוצת נשים עלומה - אירועים שהם לא בהכרח מזיקים, אך מעוררים חוסר נוחות בקרב אלו שנחשפים אליהם. זה מתחיל בשני בקרים שונים של אותו השבוע, בהם הוחלפו שלטי הרחוב בכל הבניינים של שני רחובות סמוכים, "סמטה אלמונית" ו"סמטה פלמונית", לשמות הבאים: "סמטת אמה גולדמן" ו"סמטת ציפורה פרלמן"; כמה ימים לאחר מכן נערך טקס לילי שכלל הקראת קטע מתוך "המניפסט הסוריאליסטי הראשון" מול אבני פסיפס בפינת הרחובות בן נון וארלוזורוב; אירוע נוסף הביא לתוצאה מטרידה: בחור חרדי כפות בחוף פרישמן, עטוף בעיסה של בשר, ביצים וקמח.
"האנרכיסטיות" מורכב משמונה פרקים שמדלגים בין שורת דמויות בפרקי זמן שונים, ומשלבים קטעי יומן ומכתבים בגוף ראשון לצד תיאורים ריאליסטיים, שמתמקדים בעיקר בחייה של יעל - "האנרכיסטית הראשית". יעל לימדה באוניברסיטת תל אביב במשך 20 שנה ו"נטמעה בשגרת עבודה שהסוותה חוסר ודאות". לאחר שפוטרה, ערב אחד עלה בה הרעיון להקים סדנה: "סדנה ניסיונית, רדיקלית, סדנה של דחיפות ולא של פנאי". שש נשים שבוחרות להשתתף בה יוצאות עם יעל למסע של פעילות חשאית אנרכיסטית.
לאט לאט אנחנו נחשפים לרבדים הבוחשים, המהוססים והמשתלחים שמרכיבים את דמותה של יעל. יש את יעל שתמיד שמרה על פאסון, שאף פעם לא יזמה התפרקות, ש"מעולם לא יצאה את גבולות הארץ ולא נטתה אפילו לנסיעות בין עירוניות", ויש את יעל שמובילה קבוצת נשים לסדרת מעשי מרי פומביים שישאירו אנשים פעורי פה, "לתהות עליו, על מה בעצם אפשר אותו, ובזה יהיה כוחו".
הביטוי "אנרכיסטים" נהפך בחודשים האחרונים לשם קוד או לברומטר שמגדיר לגיטימיות של מאבק, כאשר הנחת היסוד הפומבית המוסכמת על כל הצדדים היא שאנרכיסט זו מילת גנאי ושלהיות אנרכיסט מעיד על דבר מה שלילי. בגב הספר אף מוצע קישור אקטואלי: "נראה שהספר נפל כפרי בשל אל נסיבות הזמן שלנו. שאלת הזהות והנחמה המפוקפקת של השייכות הופכות להיות כאן דחופות מתמיד". קריאה בספר מלמדת על אנרכיזם על-זמני: אנרכיזם שלא נולד בעת מהפכות, וכזה שלא ימות בעתות שלום ושלווה. כאוס שמפעפע כל עוד יש סייגים וגבולות ודרישה לדרך מוגדרת וברת זיהוי.
בראשית הספר מוצג מעין מניפסט קצרצר שכותרתו "האנרכיסטיות" ושמציג את הקינון הפנימי שמלווה את הדמויות שיבואו לאחר מכן. דמויות שבריריות, שרויות בסכסוך עקבי עם עצמן, מפלרטטות עם רסיסי הגירויים המתחדשים ונעלמים, כולן מתקשרות ונתלות בנשים אחרות ושואבות מהן כוח וסדר כדי לצלוח את הכאוס שבתוכן; כפי שיעל מעידה על עצמה, "ה-מה אצלה מאז ומתמיד קשור ב-מי". האימה הגדולה שמפעילה את הנשים שוב ושוב היא "שהחוץ ייראה כמו הפנים", והתוצאה היא פער לא מגושר בין העולם הרציונלי והתועלתני לבין מרחב בתולי קדם-עלילתי שמתחזק עולם מדומיין, נערג וחסר יכולת להתממש.
בהמשך אנחנו מתוודעים לציפורה פרלמן, הדמות העלומה מ"הסמטה האלמונית", עוד דמות שנעה בקיצוניות בין הפאסון לאנרכיזם. פרלמן, על פי המציאות האלטרנטיבית שמגוללת כאן, הייתה חברתה הקרובה של אמה גולדמן, האנרכיסטית המפורסמת הידועה גם בשם "אמה האדומה". ביומן שהיא כותבת בערוב ימיה היא סוקרת את החלטתה משנים עברו לעזוב את גולדמן ואת הפעילויות האלימות המשותפות, ולעלות לארץ. "נשים כמוני נוטות להתפצל בין כוחות קוטביים, בין פרץ כאוטי לבין שמרנות" (עמ' 151), היא מעידה על עצמה ומתארת מסלול חיים שראשיתו כאוס וסופו מנוחה - הפוך, כביכול, ממסלול חייה של יעל.
ההיחשפות הבלתי ליניארית עם הדמויות לאורך כל הספר (יש גם את אבישג הדתייה, אהבת נעוריה של יעל, ואת שרה שהחליטה לברוח לאי-שם עם בתה הקטנה) מתכתבת עם התהייה היסודית של הדמויות באשר ללינאריות של חייהן, למשמעותם של שינויי הזמן ביחס לזהות קבועה - שאולי נוכחת אי שם תמיד, ואולי נבראת בקפריזיות בכל רגע נתון מחדש. "מה ייעשה במי שחייו מעידים על התחלפות ליבו? האם זה אפשרי? למי להאמין? האם יש עצמי אותנטי יותר?" (עמ' 114), תוהה יעל בפני משתתפות הסדנה לפני שהן יוצאות אל רחובות העיר למבצעיהן העלומים.
"במשך שנים האזנו לכרסום עקשני של כאוס", מצהירות האנרכיסטיות בראשית הספר, "הכאוס היה אינטימי כל כך, ראשוני, מוכר. חיות בר, אנרכיסטיות מלידה". בשפה עשירה ופתלתלה מציבה בן-נפתלי שוב ושוב בפני דמויותיה את השאלה: "האם יש משמעות או ערך לאנרכיזם חבוי שכזה?". האנרגיה האנרכיסטית שמפעפעת בדמויותיה של בן-נפתלי לא מתעוררת בשל נסיבות חיצוניות והיא גם לא בהכרח חותרת לפעולות חיצוניות, וגם כשאלה כבר מתרחשות הן חסרות משמעות אופרטיבית. "נולדת אנרכיסטית וקפאת בזמן. אנרכיזם פרטי אין בו ערך", מאשימה גולדמן את ציפורה חברתה הטובה, שרוצה לעזוב ולעלות לארץ ישראל, אבל האנרכיה שמתרחשת בנפשה של ציפורה, כמו גם בנפשה של יעל, היא לא אקטיביסטית היא מטאפיזית. היא לא ברת ערך, בטח לא כזה שאפשר למדוד אותו, היא בעיקר תוהה על כל ערך שהוא, אם ישנו. ומשכך, כל חשיבה לקראת פעולה נתקלת במבוי סתום, לא מבחוץ, מבפנים.
גולדמן כתבה בספרה, "אנרכיזם ומאמרים נוספים", כי "אנרכיזם, אם כן, מייצג את חירות הרוח האנושית משליטת הדת, חירות הגוף האנושי משליטת הרכוש, חירות מכבלי ומגבלות הממשלה". אבל איך ומה ניתן לעשות בהנחה ששלטון הדת שוחרר, שכבלי הממשלה הופקעו ועדיין החירות איננה? מה ניתן לעשות כאשר הכבלים משתלשלים מהפנים לחוץ, כאשר "הפנים" מראש נותר שטח סגור לכל השפעה חיצונית? איך מתמודדים עם התפרקות הִיּוּלִית שלא מאפשרת שום עשייה ספציפית ומוגדרת? דמויותיה של בן-נפתלי לא מתיימרות להשיב על כל זה, הן בעיקר עסוקות בלשרוד במרחב מאפשר נשימה שבין קפיאה להתפרצות.
"האנרכיסטיות" היא יצירה מתעתעת שדורשת אורך רוח ושלא מתחשבת בקוראים נינוחים - עם פסקאות ארוכות וקופצניות, עם טוויסטים וצירופי מקרים שמשלבים נופך קסום ומאיים של אגדה רחוקה-קרובה, ועם הרהורים רפלקטיביים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, לכאורה, בתנועות ספירליות שמתעקשות לדייק, לגעת בשורש הפראי, להיחשף להיוליות של הפצע – וזה מאמץ משתלם, גם אם הוא לא מוביל לגאולה. זו יצירה נוגה, חסרת נשימה, לא מהנה במובן המילולי של המושג - כזו שבוחנת ומפרקת את ממד "אי-ההנאה", כאשר הנחת האופציונלית היא נחת שמגיעה בדיעבד.
"האנרסיכטיות", מאת מיכל בן-נפתלי | הוצאת פרדס ומכון "הקשרים" | 221 עמודים | מחיר: 88 שקלים חדשים