בחודשים האחרונים, שאלה אחת נשאלת ברחבי תל אביב: כמה חם יהיה לפני שנמות סופית אחרי שנטבע בבריכת זיעה? אבל השאלה השניה שנשאלת היא "הכרת את פזית?". כי גיבורת - ואולי לא באמת גיבורת, אבל תיכף נגיע לזה - "היה היתה" של יעל נאמן היא תעלומה תל אביבית מסקרנת, שעומדת במרכזו של אחד הספרים הכי מדוברים של הקיץ.
בדירה אחת ברחוב ויזל בתל אביב חיתה ומתה פזית. על הנייר היא היתה מתרגמת ועורכת. היא מתה ערירית ובגיל לא מאוד מבוגר אחרי שחלתה בסרטן - וזהו, בגדול. זו העלילה. אבל בלי שידענו, פזית עזרה לעצב את התרבות הישראלית בעשורים האחרונים, ו"היה היתה" הוא הניסיון לתת לה את התהילה שמגיעה לה. "היה היתה" מורכב ממונולוגים של אנשים שהכירו את פזית - חברי ילדות וקולגות, קרובי משפחה ושכנים - אחרי שהסופרת יעל נאמן שמעה את סיפורה של פזית וגילתה שהיא לא מסוגלת להרפות ממנו. ועל אף שכבר בהתחלה נאמר לנו איך הוא עתיד להסתיים, נאמן בונה בו סיפור חיים שלם. היא מדלגת מעדות לעדות, כל כותב בספר תורם לה את הזרע שמנביט את הראיון הבא, ומשרטטת ביוגרפיה שלמה לאישה שאיש לא הכיר, ואיכשהו כולם הכירו. אה, והכל אמיתי. אמיתי לגמרי. נאמן מצרפת בסוף גם מפתח שמות לכל המרואיינים, שם תוכלו אולי לזהות מרואיינים מפורסמים (בעיקר אנשי רוח), שחייהם השיקו לאלה של פזית.
על הדרך, נאמן גם מתאהבת בסיפור של מי שהקיף את פזית. היא נותנת, למשל, לחברי הילדות של פזית לתאר בפרוטרוט את ילדותם והתבגרותם בחולון, ואז ממשיכה ומספקת הצצות לחייהם כבוגרים בהמשך הספר. דמויות כמו נינה, צילה ועודזה נראות כאילו הן שם רק בשביל לספק לנו את ההצצה המסוימת שרק הם יכלו לספק, אבל נאמן לא משחררת אותם בקלות, וקולותיהם עולים ונשמעים שוב גם אחרי שסיימו את התפקיד שספר שמרני יותר היה מייעד להם. התוצאה היא ראשומון או ציור קוביסטי - פסיפס של נקודות מבט, שאמור לייצר איזו תמונה אחת גדולה יותר על חיים קטנים שנחיו והסתיימו. זו קריאה שנשמעת עקומה למדי, רצופת הפסקות וסטיות מהדרך, אבל גם כזו שאי אפשר להפסיק.
"היה היתה" הוא לא רק ביוגרפיה, אלא גם ניסיון לרדת לעומק הדמות של פזית, אישה חכמה, מוכשרת ומרשימה שחיה חיים מלאים עד שאלה החלו להתרוקן, במידה לא מבוטלת בעקבות מחלתה הנפשית. מרגע שהחלה ההתרוקנות הרגשית, נראה שפזית עשתה הכל כדי לרוקן את חייה גם מהביטוי הפיזי שלהם. לפני מותה היא החלה לחלק את רכושה, נפטרה מהדירה שבבעלותה, גזרה את פניה מכל התמונות המשותפות שהיו ומחקה את כל ההערות שרשמה ברבות השנים בעמודי הספרים הרבים שברשותה. פזית רצתה להיעלם, ויעל נאמן מנהלת לאורך כל הספר דיאלוג לא רגוע עם גיבורת הספר שלה - היא מתנצלת בפני פזית על כך שלא עמדה בציווי האחד שהותירה פזית במותה: לשכוח אותה לגמרי. במקביל, נאמן יודעת שלא תוכל להפסיק. היא ממשיכה לחפש עוד עדויות, עוד מקורות, עוד זוויות לסיפור שהיא מנסה לספר, שמצידו הולך ומתפתל, מתרחב לכיוונים לא צפויים.
ואני מודה שלא נסחפתי למערבולת הזאת. כלומר, לא נשביתי בקסמה של פזית כמו רוב מי שרואיינו לספר, שמדברים עליה קצת כמו שמדברים על גורו מנוח, ברגשות שבין אהבה ואימה. הדמות שהצטיירה היא של אישה קטנונית, נקמנית ומהירה להתרגז, שהתקשתה לקבל החלטות ותבעה נאמנות מוחלטת ממי שסבב אותה. "אישה קשה", כמו שאומרים על מישהי רק כי לא נעים לטנף עליה כי היא חולה. אבל אני לא חושב שזה כישלון של הספר, משום שמרגע שהפכה למושא מחקר ספרותי, מותר גם לשנוא את פזית. מותר גם לא לחבב, אני חושב אפילו שזה חלק מסוד הקסם של "היה היתה" - זה ספר מקורי להפליא, חכם, מכיל ואוהב על אישה שנאבקה כל יום באינסטינקטים שלה כדי לנסות להכיל קצת ולאהוב. אישה שכל מיליגרם של רגש עלה לה בבריאות, עד שהרגש הזה כילה אותה מבפנים כמו סרטן.
מכירים את מילת התואר הבלתי נסלחת "מענג"? אז כזה. "היה היתה" הוא ספר מענג. הוא קל לקריאה על אף שהוא עוסק בנושאים מבאסים כמו התבגרות הצל השואה, דיכאון וסרטן; הוא מרתק מבלי שבאמת תהיה לו עלילה; הוא קולח למרות שהוא בנוי מקטעים-מקטעים. אני מניח שהוא לא הראשון מסוגו בעולם, אבל הוא עושה מעשה ישראלי להפליא: מחטט בחייה של אישה עד שלא נותר מהם כלום, וצריך רק לחבר את החתיכות מחדש. וכאן נכנסת מי שהיא הגיבורה האמיתית של הספר: יעל נאמן. כי פזית, למרות כל הכריזמה המתוארת וההתחייבות של חבריה לכך שהיא באמת היתה אישה חד פעמית, היא רק פזית. היא רק דמות שמתארים אותה ולא אישה אמיתית. יעל נאמן, לעומת זו, שמטיילת וחוקרת, מתייסרת במשימה שהיא הציבה לעצמה ונהנית גם מההצלחות - מתגלה כאישה מרתקת. כגיבורה סוחפת שכיף לשהות בחברתה, גם אם היא מזכירה לך פעם אחר פעם שהיא לא האישו.
"היה היתה", יעל נאמן. אחוזת בית - ידיעות ספרים. 256 עמודים