יש משהו חכם, מרגיע, מנחם בכתיבה של אלנה פרנטה. הפרטים הביוגרפיים הידועים אודותיה מעטים; היא נוהגת בעצמה בביטחון אך בצניעות מופלגת; היא מודה שוב ושוב שהיא מפחדת מאנשים, מרגשות, מתופעות, שהם מטילים עליה אימה. ובכל זאת קשה שלא להיכנע לקסמם המרגיע של משפטיה, לתבונה שהיא בבת אחת כזו של סבתא זקנה, של חברה ותיקה ושל גורו נערצת, בלתי מושגת.
כי פרנטה יכולה לשכנע את עצמה כמה שתרצה שהיא מנגישה את עצמה לציבור הקוראים המעריץ אותה, אבל הדבר לא באמת יהיה נכון. סדרת הרומנים הנפוליטניים, שנפתחה עם המגה-להיט "החברה הגאונה", הפכה לאחת התופעות הספרותיות הגדולות ביותר של המאה הנוכחית, אבל זהותה האמיתית של פרנטה עדיין לא אומתה באופן חד משמעי מול התקשורת. היא מעניקה ראיונות, אבל אלו תמיד ניתנים בכתב. קשה להאמין שאין יסוד אוטוביוגרפי בספריה, אפילו יסוד חזק מאוד, ובכל זאת היא מלהטטת בפלפול גדול כל כך בהגיגים על הבדיה ועל האמת בכתיבה, שקשה להבין אם היא מודה שהכול אמת או מתוודה שהכול דמיון.
"המצאות מזדמנות", ספרה החדש, הוא אוסף צנום של 51 טורים שכתבה באופן שבועי עבור מגזין הגארדיאן הבריטי במהלך שנה אחת, המוגשים לפי סדר פרסומם המקורי. ובכל זאת, אין תחושה שמדובר בפרויקט מקושקש או נחפז: הטורים, המכונים בגב הכריכה "מסות", הם אכן טקסטים קצרצרים אך מלאי עניין, המוגשים באריזה מהודרת - פורמט רחב יותר מהסטנדרט, דפים עבים ומבריקים, וליווי של 51 איורים אלגנטיים ושנונים מאת אנדראה אוצ'יני.
מערכת הגארדיאן הגישה לפרנטה רשימה של נושאים לטורים, ופרנטה פיתחה כל אחד מהם לטקסט בן עמוד עד עמוד וחצי. הטקסטים האלה ניחנים בשתי תכונות חשובות מאוד שקשה להשיג יחד ביריעה קצרה כל כך: האחת היא קולחות נטולת מאמץ, והשנייה היא עומק ועניין. אם נפשכם חשקה בפרטים ביוגרפיים שיוכלו להזין רכילות ספרותית, אתם בכתובת הלא נכונה - הסופרת אולי חושפת כמה מזיכרונותיה, אבל עיקר החשיפה פה היא של רגשות, של עמדות ושל הרהורים. בכמה מהטורים היא מתייחסת לנושא הכתיבה - להרגליה, לתפיסותיה ולאידיאלים שלה. כך, למשל, היא מצהירה שהיא "כותבת ביתר מסירות כשאני חופרת במצבים וברגשות שאפשר לומר שהם כמעט נדושים, כדי לחלץ כל מה שמחמת ההרגל והחיים הנוחים אנחנו נוטים להשתיק. לא מעניין אותי לכתוב משהו שמעולם לא נכתב. מעניין אותי הרגיל, או, ליתר דיוק, מה שלמען שלוות הנפש שלנו דחקנו בכוח לתוך מדים רגילים. מעניין אותי להעמיק ולזרוע אי-סדר ולא לשתוק על כלום".
ואכן, הכתיבה שלה אמנם שלווה, מדודה ומחושבת, אבל גם כשהיא עוסקת בנושאים "נדושים" פרנטה מצליחה להוביל אל שורת מחץ מפתיעה ומעוררת מחשבה, בין אם היא מספרת על האהבה הראשונה שלה ובין אם היא מתייחסת לנושא משבר האקלים. את "אי-הסדר" שלה היא לא זורעת בפרובוקציות, בשפה גסה או בפנייה ישירה לקורא, אלא בכך שהיא עצמה מוציאה לאוורור חוויות וזיכרונות ישנים, בוחנת אותם מחדש, ולא מפחדת להציג את עצמה באור שלילי, אם זה המחיר שהיא תידרש לשלם עבור חשיפת האמת - וכך מזמינה את הקוראים לעשות גם הם את אותו הדבר.
דבר נוסף שיש להעריך אצל פרנטה הוא הנכונות להביע עמדה ברורה וחותכת, להעלות שאלות מעניינות - אבל גם להציע תשובות. פרנטה לא מהססת להביע דעות שמאלניות, לתמוך או לגנות פוליטיקאים ספציפיים, ולהעלות שוב ושוב את נושא הדיכוי הנשי המתמשך ואת הצעותיה לשינוי המצב ולפעולות תגמול. אבל חשוב מכך, היא גם לא מפחדת לנסות להציע תשובות על שאלות רגשיות מורכבות - וזה מה שבאמת ראוי להערצה. למעשה, היא מתייחסת לכך במפורש באחד הטורים: "הערצה ישנה לעמעום התחלפה עם השנים בסלידה מחוסר ההחלטיות. אם את צריכה לדבר, דברי, אני אומרת לעצמי, ודברי ישר לעניין".
בהתאם, הסגנון הישיר והבהיר שלה - חתירה למשפטים קצרים, לשימוש במילים פשוטות - מאפשר להעביר רעיונות מורכבים בקולחות, וגם משרה תחושת ביטחון על הקורא (שעומדת בסתירה משעשעת למטרתה המוצהרת של המחברת "לזרוע אי-סדר"). השאלה שנשאלת, אפוא, היא האם הספר הזה היה ראוי לפרסום לו היה מדובר בטקסטים של סופרת אחרת, מוכרת פחות, או אולי של מחברת אלמונית לחלוטין. ובכן, אם זה היה המצב בוודאי היה נמצא לו מוציא לאור, אבל הוא בטח לא היה זוכה לתפוצה כזו נרחבת. מזל, אפוא, שפרנטה כבר זכתה לתהילה שמגיעה לה כל כך. לולא הפכה לסופרת נערצת ודאי לא היינו מתעניינים גם בעולמה הפנימי כהוגה וכבת אדם, וכך היינו מפספסים את ההזדמנות להתענג על אוסף הגיגים קצר, מגרה ואלגנטי שכזה.
"המצאות מזדמנות", אלנה פרנטה. תרגום: רמה איילון. הוצאת הקיבוץ המאוחד-הספריה החדשה, 112 עמודים