בשנת 2000 נשלח דיוויד פוסטר וואלאס על ידי מגזין "רולינג סטון" ללוות את קמפיין הפריימריז של ג'ון מקיין. זה נשמע כמו משהו שאתה מחכה בשבילו כל הלילה מחוץ לחנות אם אתה צרכן של תרבות אמריקאית, מעריץ של ג'ונתן פראנזן, או אחד שראה יותר מפעם אחת את כל העונות של "הבית הלבן". הרי מדובר בסופר נערץ שנקלע לאחד ממסעי הבחירות הקשים והנגטיביים שהיו אי פעם (ובסופו הפסיד מקיין את ראשות המפלגה הרפובליקנית לג'ורג' בוש). כמה שבועות דחוסים בתוך שלושה אוטובוסים, עמוסים ביועצים פוליטיים, מובילי קמפיין, כתבים וצלמים. השיירה הזו חרשה את ארצות הברית רכובה על אסטרטגיית בחירות מבריקה שרק האנדרדוג יכול להרשות לעצמו: להגיד רק את האמת. על האוטובוסים של מקיין נכתב, באותיות גדולות, "אקספרס הדיבור הישיר" – תרגום שעושה כמיטב יכולתו עם הביטוי האמריקאי החינני "Straight Talk Express".
שמונה שנים מאוחר יותר מקיין יפסיד שוב - הפעם לברק אובמה - במרוץ לנשיאות. באותה שנה, פוסטר וואלאס יתאבד. אבל אנחנו עדיין בשנת 2000: התאומים עומדים על תלם, אוסמה בן-לאדן הוא הבעיה של מומחים למודיעין, ואף אחד לא יודע איך לבטא "גואנטנמו". פוסטר וואלאס, בשלב הזה, הוא לא יותר מכותב מוערך בשוליים שלא רואה את המיינסטרים אפילו ביום טוב. כשה"רולינג סטון" שולח אותו לסקר את קמפיין המפלגה הרפובליקנית, הוא יוצר מאבק מוחות בין אאוטסיידר נצחי מבריק אחד מול טנק המניפולציות הרגשיות שהוא קמפיין פוליטי.
בסיום המאבק הזה יפתח עורך ב"רולינג סטון" קובץ המצורף למייל (ואולי זה בכלל היה פלופי דיסק) ויגלה כתבה בת 124 עמודים. כדי לפרסם אותה במלואה, יסביר פוסטר וואלאס, צריך להקדיש לה את המגזין כולו.
מקיין נגד בוש, פוסטר וואלאס נגד פוסטר וואלאס
המלחמה של "אקספרס הדיבור הישיר" היא מלחמה כפולה. הראשונה היא המלחמה של פוסטר וואלאס המתמודד מול הצהרת הדיבור הישיר. "האם ג'ון מקיין אמיתי?" הוא שואל בפתיחה, ומנסה לחתור אל התשובה דרך לו"זים צפופים כל כך, עד שהם ממוטטים כתבים בזה אחר זה; דרך יועצי מדיה מבריקים שלעולם אין לדעת איזו התרחשות מקרית הם תכננו עשרה צעדים מראש; דרך אסטרטגיה מורכבת של שחרור תשדירים נגטיביים תוך ניסיון לשמור על מדיניות אי-התקפה למראית עין (כן, מזכיר קצת את נתניהו ובנט של ימינו); ובעיקר – דרך דמותו של מקיין.
שווה להתעכב על זה רגע; ג'ורג' בוש, שניצח במרוץ, זכור בינתיים כנשיא מביך, חסר כריזמה, נטול ידע כללי ונשלט על ידי יועציו, שגרר את חצי הכדור המערבי לשתי מלחמות שלפחות אחת מהן הייתה, לדעת רבים, מיותרת. מקיין, לעומתו, הוא מענטש אמיתי עם כריזמה שנשענת על אחד הנכסים הביוגרפיים היקרים ביותר שיכולים להיות לפוליטיקאי: גבורה בשדה הקרב. מקיין היה שבוי בווייטנאם במשך חמש שנים בהן עבר עינויים איומים. עצם קיומו השפוי והגאה על פני האדמה הוא משהו כמעט על-טבעי. הוא בחירה נפלאה למשימת עומק כזאת. אבל בפני המשימה הזאת עומד מכשול נוסף, מלחמה שנייה שמנהל פוסטר וואלאס במהלך הספר. זהו המרוץ של הסופר להוכיח את גאונותו.
כך, למשל, הספר נפתח בשניים וחצי עמודים של מילון מונחים. חלקו מעניין - למשל, מונחים שמפרטים דרכים לעקוף את ההגבלות על גובה התרומות שמותר לגייס - אבל רובו מיותר לחלוטין. למה צריך לכתוב אב"ע במקום אסיפת בית עיר, או ז"נ במקום זמן נסיעה, ומי הקורא שיטרח לדפדף אחורה כדי לבדוק? גם הערות השוליים הארוכות, שפוסטר וואלאס שאל מהז'רגון האקדמי והפך לכלי ספרותי מתוחכם, לא עובדות כאן כמו ב"דבר כיפי לכאורה שלא אעשה שוב לעולם", ובחלק גדול מהמקרים הן פשוט מייגעות. פוסטר וואלאס מתאר כל התרחשות שולית במסע לפרטי פרטיה: סוג האוזניות בהן משתמש נהג האוטובוס כדי להאזין למוזיקה, סידורי הישיבה באוטובוס, הסיגריות שמעשנים טכנאי הטלוויזיה. אך כשמגיעה, בסוף המאמר, התרחשות שבאמת ראויה לפירוט ההיפר-ריאליסטי הזה, הקורא כבר עייף ומותש. חלק גדול מהזמן אתה תוהה לעצמך אם לא היה עדיף פשוט להדפיס את הכתבה המקוצצת בחצי שהתפרסמה ב"רולינג סטון".
בעקבות הכביש האבוד
ההכבדה על הקריאה נעשית ברורה עוד יותר כשמגיעים לכתבה השלישית בקובץ; לאחר מסה על רוג'ר פדרר מופיע מאמר שכתב פוסטר וואלאס על סט הצילום של "כביש אבוד", סרטו של דיוויד לינץ' מ-1995. זו יצירה שככל הנראה הייתה מעניינת בשעתה, כשלהבין את דיוויד לינץ' נראה כמו המשימה האינטלקטואלית התכופה ביותר שעומדת בפני האנושות. אבל במבחן הזמן, זהו טקסט שנכשל כישלון חרוץ. כמו בדיחה תקופתית, פוסטר וואלאס אומר על כל דבר שהוא "לינצ'י". הוא מתאר את המפיקות שלובשות ג'ינסים דהויים וחולצות שחורות ואוכלות טופו, מתפעל מטלפונים סלולריים שמחוברות אליהם אוזניות, ומכריז ש"דיוויד הוא האיד של עכשיו" וש"חייבים להודות שהמונח 'פוסט מודרני' סובל משימוש יתר". הוא שופך אלפי מלים כדי להגיע בסוף לתובנה נחמדה כמו "מה שמעניין את קוונטין טרנטינו זה לראות איך כורתים למישהו את האוזן; מה שמעניין את דיוויד לינץ' זה האוזן". וגם לתובנה הזאת הוא חייב לתת כותרת ביניים משלה. למעשה, רוב הזמן נראה שמדובר, פשוט, בגילמניסט.
דבר אחד צריך להגיד לזכותו של פוסטר וואלאס: הוא כתב את זה מזמן. זרם התודעה המוגזם שמזוהה איתו היה למעשה מקובל מאוד בכתיבה עיתונאית וספרותית בשנות ה-90. מבחינה זאת, התרגום לעברית של "אקספרס הדיבור הישיר" ב-2015 הוא תזכורת מעניינת לכך שהדרך בה אנחנו קוראים וכותבים משתנה כל הזמן, ולכך שהניסיון לתפוס במדויק את רוח הזמן יכול להתיישן מהר מאוד.
"אקספרס הדיבור הישיר" מאת דיוויד פוסטר וואלאס. מאנגלית: דבי איילון (ספריית פועלים)
עוד ב-mako תרבות: