"אני מרגיש כמו סרט ההמשך שאתה רוצה לראות אבל קצת מקווה שאף פעם לא יעשו אותו", שר אלכס טרנר באלבום האחרון של "The Last Shadow Puppets". נראה שאם שואלים את מעריצי פוטר המושבעים ברחבי העולם - הח"מ ביניהם - טרנר יכול היה באותה מידה לשיר "אני מרגיש כמו 'הארי פוטר והילד המקולל'". רוב המעריצים אולי לא יודו בכך בפה מלא, אבל זו התחושה התת-קרקעית שליוותה בחודשים האחרונים את עליית המחזה על הבמות, ובייחוד את יציאתו בפורמט של ספר (שזמין בחנויות באנגלית, וייצא בתרגום לעברית בהמשך השנה בהוצאות עליית הגג וידיעות ספרים): אנחנו לא באמת רוצים את זה. זה דורש יותר מדי. הדיבור, הציפיות, הספקולציות, כל הריטואל שכולל קמפינג מול חנויות ספרים בגלימות באמצע הלילה – אנחנו מבוגרים מדי בשביל החרא הזה, גם אם מסתבר שג'יי-קיי רולינג לא, וכנראה גם לא תהיה לעולם.
תשע שנים עברו מאז יציאת הספר השביעי והאחרון שכתבה רולינג, ובמהלכן עברנו תהליך שבסופו הנחנו את הסדרה במקום הראוי לה - על המדף הייעודי, ועמוק בלב שלנו, חתומה, שלמה וקסומה לנצח. שבע הוא הרי המספר הכי קסום: שבעה בני וויזלי, שבעה הורקרוקסים, שבע שנים בהוגוורטס, שבעה ספרים. ופתאום כותרות האתרים זועקות פה אחד: "הספר השמיני!!!".
זה לא מרגיש נכון. טכנית, זה אכן לא נכון - לא מדובר בספר אלא במחזה, וג'יי קיי רולינג כלל אינה חתומה על כתיבתו, אלא רק על הרעיון שמאחוריו. אבל עם כמה שטרחנו להסביר ולתקן, כש"הארי פוטר והילד המקולל" נחת בידינו אי אפשר היה לטעות בתחושה המוכרת: המשקל, הכריכה, הגופן, מרקם הדפים, אפילו הריח שלהם - וגל הרגשות השוצף בעקבות כל אלה. בשלב הזה כבר אי אפשר להתכחש. בסדר, יש הארי פוטר חדש. בואו נדבר עליו. וכן, יהיו קצת ספוילרים.
הבן של אבא שלו
"הצלקת לא הכאיבה להארי כבר 19 שנים. הכול היה טוב". המשפט החותם את הספר השביעי הפך מאז לסוג של מנטרה חקוקה בסלע, וכעת, הפלא ופלא, מסתבר שהוא ממש לא מדויק. תמונת הפתיחה של "הארי פוטר והילד המקולל" מחזירה אותנו לאותה סצנה בדיוק - הארי, ג'יני, רון והרמיוני המבוגרים מלווים את ילדיהם ברציף תשע ושלושה רבעים בדרך לשנת לימודים חדשה בהוגוורטס. האפילוג הופך לפרולוג והסיפור למעשה ממשיך באופן ישיר.
גיבורנו הוא אלבוס סוורוס פוטר, בנו האמצעי של מיודענו משכבר. הוא עולה על רכבת ההוגוורטס אקספרס אחרי הנאום המוכר מפיו של הארי, שהפך גם הוא לקלאסיקה עם השנים ("אלבוס סוורוס פוטר, אתה נקראת על שם שניים ממנהלי הוגוורטס…"), ובדיוק כפי שקרה לאביו, הילד חווה מיד את המפגש הגורלי שקובע את זהות ה-BFF והסיידקיק הראשי - לא אחר מאשר סקורפיוס מאלפוי, בנו של דראקו, אויבו המר של הארי והשידוך המועדף שלו בקרב הפאנגירל הממוצעת.
סקורפיוס מתגלה במהירה כדמות מוצלחת במיוחד וכנקודת אור מובהקת, והשניים מתמיינים יחדיו לבית סלית'רין הידוע לשמצה. מכאן מתחיל הסיפור להתגלגל, והצרות, כמובן, מגיעות בצרורות. כן, אין ספק שזה מבוסס על רעיון של רולינג. לא צריך להיות פוטרהד עם קבלות כדי להכיר את פיתולי העלילה האופייניים, להחזיק חזק בפניות החדות שלה ואפילו להריח מרחוק את הטוויסט שהיא מבשלת. אלא שמשהו בכתיבה עצמה חסר את החן, או את תנועת השרביט הייחודית, אם תרצו. וזה לא בגלל הצורה התיאטרונית - מערכות, תמונות, דיאלוגים והוראות במה. בזה יש דווקא משהו מרענן שמחמיא לזרימה. גם המפגש עם האלמנטים המוכרים והדמויות האהובות (סנייפ, דמבלדור, וולדמורט - כולם כאן!) מרגש ואף מצמרר.
הבעיה היא בנרטיב. לא בכדי התגובה הנפוצה ביותר ברשתות היא שכל העניין מרגיש כמו פאן-פיק (סיפור מעריצים) סטנדרטי למדי. בתפריט: יקומים מקבילים, סודות אפלים ובעיקר הרבה מסעות בזמן שלפרקים גורמים לכל הדבר להרגיש כמו פרק מייגע במיוחד של "דוקטור הו", ובאופן כללי מסתמנים כפונקציה שחוקה שמטבעה גם יוצרת פערים לוגיים מתישים. ואם כבר מדברים בשפה של פאנפיקשן, אין מנוס מלציין כי ברגעים מסוימים נתקל הקורא במקרים חמורים של OOC ׁׁ("אאוט אוף קרקטר") - דמויות שלא ממש מתנהגות כמו עצמן. סוורוס סנייפ אומר "למדתי להאמין בעצמי"? באמת?
הילד בן ארבעים
כך או כך, רוב הזמן זה עובד. זה מותח, מצחיק לעיתים, מרגש עד דמעות ברגעים מסוימים ובשביל אנשים מסוימים. ההצצה הנדיבה למערכות היחסים הבוגרות בין הארי לג'יני ובין רון להרמיוני משמחת ומתבקשת, גם אם יש משהו מדכא בהארי פוטר בן 40. רגש משמעותי נוסף הוא קנאה צורבת בכל מי שיזכה לראות את זה על הבמה בזמן הקרוב, כי אם בלונדון מצאו דרך מתוחכמת להעביר אליה את כל קרבות הלחשים, התעופה ושינויי הצורה - ודאי מדובר בקסם אמיתי וחוויה שאסור לפספס.
בסופו של דבר, האפקט נעים למדי. אפשר אפילו לחשוב שאולי מדובר ברעיון טוב - התגעגענו, אז באנו, נגענו, נרגענו. אבל לבסוף אנחנו נשארים עם השאלה הקריטית: האם "הארי פוטר והילד המקולל" הוא חלק מהקאנון? האם זה הסיפור הרשמי עכשיו, או שאנחנו עדיין רשאים לדמיין בעצמנו את החיים של הארי והחבר'ה אחרי שהבטיחו לנו ש"הכל היה טוב"?
על מידת ההתקבעות של "הארי פוטר והילד המקולל" בתודעה התרבותית והפוטריסטית יעיד רק הזמן, ואנחנו נצטרך לחכות ולראות. אלא אם למישהו יש מחולל זמן, כמובן. אלבוס סוורוס גורם לאינסטרומנט הזה להיראות קל מאוד לתפעול.