"ירית פעם בנשק?", נשאלת אחת הדמויות בספרה הקודם של תהילה חכימי במהלך ראיון עבודה. "אמרתי לו, כן, אבל רק על קרטונים". הגיבורה של "יריתי באמריקה", ספרה החדש של חכימי, גם כן ירתה בנשק - אבל ממש לא רק על קרטונים. היא ישראלית ברילוקיישן בארצות הברית, שמבססת חלק ניכר מהחיים שלה על מקום העבודה, ואת החלק השני על ציד. הזמן נקצב לא על ידי חודשים ושנים, אלא על ידי הציד: בפעם הראשונה שהגיבורה יורה באמריקה היא פוגעת בעץ, אבל בפעם השנייה היא כבר פוגעת בול בחיה, ומגלה בעצמה כישרון טבעי לתחום - וכנראה גם משיכה מסוימת אליו.
האם מדובר במשיכה אמיתית לציד עצמו? לא ברור - כל הרגשות קהים בספר הזה, ובשום שלב לא באמת מובהר לנו מה חשה הגיבורה כלפי הציד או מהן מחשבותיה על הצד המוסרי של העניין, שאת הקורא הישראלי לפחות מטריד מאוד. כן מובהר שהיציאה לציד לא הייתה רעיון שלה מלכתחילה, אלא הזמנה שקיבלה מדיוויד, קולגה במקום העבודה שלה, גבר נשוי ופחות או יותר החבר היחיד שלה. הגיבורה נמצאת ברילוקיישן מטעם החברה בה היא עובדת, וכבר בהתחלה היא מקבלת החלטה לתת לכל הקשרים שלה לישראל לגסוס ולמות - מחברים, דרך אקסים ועד המשפחה. נראה שהיא רוצה להמציא את עצמה מחדש, גם אם ההמצאה הזו כוללת לא יותר מעבודה סביב השעון וסופי שבוע ריקים.
הפרוזה של חכימי ממגנטת: צלולה, קרה, חדה וחותכת. אם נשתמש במונחים מגדריים, אפשר בהחלט לכנות אותה גברית - ואכן, ניכר שגם הגיבורה עוצבה בכוונה כאישה הכמעט היחידה בשתי סביבות גבריות מאוד, עולם העבודה ועולם הציד, וההשפעות הגבריות ניכרות בכל פן בהתנהגותה: היא אוכלת כמו גבר, מזיינת כמו גבר, עוזבת כמו גבר, בודדה כמו גבר, מנוכרת כמו גבר. הניכור שלה תואם לניכור של סביבת העבודה, שמתוארת בקווים כלליים בלבד: "פרויקט", "משרד", "פגישה", לא מעבר. למעשה, למעט מסעות הציד, כל הספר כתוב במעומעם: לא ידוע לנו איפה בארה"ב גרה הגיבורה, גם אם נרמז שמדובר בצד המערבי; לא ברור לנו מה בעצם היא עושה בעבודתה; אנחנו אפילו לא יודעים איך קוראים לה, או מה גרם לה לעזוב את ישראל מבלי להביט לאחור.
זו, למעשה, השאלה המעניינת היחידה שזוכה למענה אמיתי בחלקו האחרון של הספר. התשובה משעממת להפתיע: קרבה למשבר גיל ארבעים, רווקות עם אקס רעיל בקו האופק, לחץ מהמשפחה על הבאת ילדים. הכתיבה המשובחת מדהירה את הקורא על פני עמודיו של הספר הצנום מבלי לתת לו לנשום, אבל גם כשהיא לוקחת רגע כדי להעניק לדמות הראשית מעט רקע, הוא מרגיש דל ועמום.
אם הדמות הראשית לא מפותחת, מה אפשר לומר על שאר הדמויות? הן כמעט שלא קיימות. היחידה שזוכה לרקע כלשהו היא דייוויד, הקולגה האמריקאי אליו הגיבורה מתקרבת, גם אם אפילו הקרבה ביניהם קרה. מהיכרות עם התמות החוזרות בכתיבתה של חכימי, אפשר בהחלט להבין שטשטוש האינדיבידואליות הוא חלק מהאמירה שלה על תרבות העבודה. ועדיין, כשאף אחת מהדמויות לא מרגישה כמו בן אדם אמיתי, קצת קשה לדאוג לגורלן.
זה הזמן להזכיר שלמרות שהרובה מופיע לא במערכה הראשונה אלא ממש בכותרת, הסיכון בפועל נמוך להפתיע. הקורא מוחזק במתח כבר מהעמוד הראשון בציפייה לדבר שישתבש, אבל גם כשבאמצע הספר מופיע סוף סוף מה שנראה כנקודת מפנה, הוא נופל אל הרקע ונותר מאחור מבלי להותיר חותם ממשי. הציפייה להתייחסות נוספת אליו כבר שותלת בקורא תסכול, שרק מתגבר כשבפסקה האחרונה ממש חכימי רומזת לאירוע דרמטי מאוד, סוף כל סוף - אבל הדרמטיות שלו חריפה כל כך, וההסבר אליו מסתורי כל כך, שהוא מרגיש כמו לא יותר מגימיק.
"יריתי באמריקה" מספק כל כך מעט תשובות, שהדבר היחיד שגורם לו להיראות כמו יצירה מינימליסטית ולא כמו טיוטה הוא הכתיבה המוקפדת. אין תשובה אמיתית לשאלה הזו, ובכל זאת ננסה לתהות: מדוע בחרה חכימי דווקא בעולם הציד, בחירה כל כך לא שגרתית עבור סופרת ישראלית? מוטי פוגל מ"ידיעות אחרונות" הציע שהציד מספק ריטואליות משככת חרדה, בדיוק כמו הריטואליות של עולם העבודה. אבל לא נראה שהציד מרגיע את הגיבורה, להפך: הוא ההרפתקה היחידה שהיא מרשה לעצמה. צליל אברהם מ"הארץ" הצביעה על הקשר בין הציד לבין עברה של הגיבורה כחיילת, וציינה כי הניסיונות שלה ליצור הזדהות וקרבה עם האמריקאים בעקבות קווי הדמיון הללו מוליד רק אי-הבנות וחוסר תקשורת. ובכל זאת, ציד הוא תחום חריף מדי בשביל לשמש רק כאמצעי לביטוי הזרות של הגיבורה הישראלית בניכר.
בעוד הצד המוסרי של הרג חיות לשם שעשוע לא מוזכר בספר בכלל, הוא כן מעלה את המחשבה על המחיר של המעשים שלנו, ואת הפחד ממשחק באש - שברור שבשלב מסוים עתיד להשתבש. ובעוד שלושה שיבושים כאלה אכן משובצים בעלילה, קשה לדלות מהם אמירה ברורה; כל אמירה שחושבים עליה מרגישה גדולה מדי על הסיפור, שמסתכם כעמום מדי בשביל להוציא ממנו משהו. בשלב הזה "יריתי באמריקה" כבר לא נראה כמו רומן מינימליסטי - אלא סתם כמו רומן כתוב טוב אך לא מפותח.
"יריתי באמריקה", מאת תהילה חכימי | הוצאת אחוזת בית | 159 עמודים | מחיר: 88 שקלים חדשים