היומן של אתי הילסום מערער על המוסכמה הבסיסית בנוגע ליהודים בשואה: שהם רצו לשרוד. היא התחילה לכתוב אותו ב-9.3.1942, כשהייתה בת עשרים ושבע. בנקודה הזו הנאצים כבר פלשו להולנד לפני כשנתיים, ואמסטרדם הולכת ונסגרת בפני אתי וחבריה היהודים. אולם בניגוד לסביבתה שעסוקה בהישרדות פיזית, אתי עסוקה בהישרדות רוחנית - וכך, בסופו של דבר, נשלחת למחנה וסטרבורק מרצונה, עושה את דרכה לאושוויץ "בשירה", ונרצחת שם יחד עם משפחתה. בסרט האימה שהוא השואה, הדבר הראשון שמצופה מהדמות הראשית הוא לברוח מהרוצח - וכמו שהצופים צועקים אל הדמות הראשית לא לרדת למרתף ההוא לבד, גם הקוראים ביומנה של אתי משוועים לומר לה לקחת את העזרה שמוצעת לה, לא ללכת למחנה עדיין, להסתתר. אבל אפילו כשבאו "לחטוף" את אתי ולהצילה, היא סירבה: היא רצתה לחיות את החיים, וגם לסיים אותם, בדרכה שלה.

הדרך הזו נשמעת עדכנית מאוד בעיניים עכשוויות, ובטח נחשבה למרעננת בלשון המעטה גם אז: אתי של תחילת היומן היא אישה עצמאית, מודרנית, חרמנית ופוליאמורית. התכונות האלה יעזרו לה להשתלב בקלות בתל אביב של 2022, ולא יזיקו גם החרדה שלה, ההתעסקות האובססיבית בעצמה ובכתיבתה והביקורת העצמית הבלתי פוסקת: בקיצור, היא אחת מאתנו. היא מנהלת מערכת יחסים קרובה עם ס', "פסיכולוג" המתמחה בקריאה בכף היד, גבר כריזמטי המבוגר ממנה ב-27 שנים, שבהתחלה היא מעריצה שלו, בהמשך מזכירה וחברה, ובסופו של דבר שותפתו לחיים ולמיטה. ס', דמות שנראית מפוקפקת למדי במבט ראשון, מהלך עליה קסם כביר, אבל אתי המאוהבת לא רואה שום דבר פסול או מעוות במערכת היחסים שלהם. אפילו עוד לפני שזוועות המלחמה מכות בה באמת, מתחשק לקוראים לצעוק עליה להיזהר, לחשוב פעמיים, לא להיות כל כך תמימה.

בסרט האימה שהוא השואה, הדבר הראשון שמצופה מהדמות הראשית הוא לברוח מהרוצח - וכמו שהצופים צועקים אל הדמות הראשית לא לרדת למרתף ההוא לבד, גם הקוראים ביומנה של אתי משוועים לומר לה לקחת את העזרה שמוצעת לה, לא ללכת למחנה עדיין, להסתתר

ולא שהיא לא מממשת את המיניות שלה, כן? היומן מתאפיין בדלות מפתיעה של פרטים קונקרטיים, אבל העובדה הזו עוברת בצורה די ברורה. ועם זאת, אתי מזלזלת בחיי הגוף, ומעלה על נס את חיי הרוח. היא מתענה בביקורת עצמית ובחרדה, ומשקיעה הרבה מאמצים כדי להשתנות. היומן הוא טקסט דחוס ואיטי לקריאה מפני שאמנם מתוארות בו אנקדוטות מחייה, אבל חלקו הארי מוקדש לחפירה פנימית ולפירוט השקפותיה וציפיותיה, ונקרא כמעט כמו מסה. אתי נעה בין רגעי אושר גדול לעצב תהומי, אבל תמיד חותרת לראות את הטוב שבכל דבר ומסרבת להיות קורבן.

היומן הופך מעניין הרבה יותר כשההשקפות האלה מועמדות למבחן. בימים הקורקטיים שלנו אנחנו מחפשים להטיל את האשמה על האשמים ולתת מקום לדברי הקורבנות; אתי, לעומת זאת, כופרת בטרמינולוגיה הזו. כשיורדת עליה מרה שחורה בעקבות הגזירות כנגד היהודים, היא כותבת: "לא הגזירות כשלעצמן הן הסיבה לדיכאון, אלא שיש בתוכי המון עוגמה והיא מחפשת לה דרך להתבטא ולהוכיח את עצמה" (ע' 112). על המרמור והשנאה לנאצים היא כותבת: "אנשים רבים, המתרעמים בימים אלה על מעשים של אי צדק, למעשה אינם מתרעמים אלא משום שאי הצדק נעשה להם, ולכן אין זאת התרעמות אמיתית ועמוקה" (ע' 135). ובאחד הרגעים המדהימים של היומן היא מכריזה: "אני יודעת שבמחנה עבודה אמות בתוך שלושה ימים, אני אשכב ואמות ובכל זאת לא אחשוב שהחיים אינם צודקים" (ע' 135).

הסטואיות הזו כל כך מנוגדת לציפיות הקורא שהיא כמעט מרתיחה - אבל אתי, שבתחילת היומן לא הפסיקה להתעסק בעצמה, מסרבת הפעם לחשוב על עצמה או להתפלל למען עצמה. היא לא חושבת על גורלה שלה, אלא רואה את עצמה כחלק מההיסטוריה: "זה לא משנה אם אלך אני או מישהו אחר, מה שנורא הוא שאלפי אנשים הולכים“ (ע' 153). כנראה שמדובר במנגנון הדחקה, ובכל זאת יש בו גם מידה של יוהרה - למשל כשהיא כותבת, "איך אנשים נדחקים ונאחזים גם בפיסת עץ באמצע האוקיינוס לאחר טביעת האונייה, מנסים להציל את מה שאפשר ודוחפים איש את רעהו לזרועות המוות; כל זה לא מכובד כל כך, ובכלל: אני לא אוהבת להידחק. אני מניחה שאני מאלה שמעדיפים לצוף עוד מעט על הגב ולהביט בשמיים, ואחר כך לטבוע באמונה ובהשלמה" (ע' 156).

העובדה שהיא הצליחה להישאר אישיות מרשימה כל כך גם בזמנים חסרי כל אנושיות מראה שההתעסקות האובססיבית בעצמה בתחילת היומן לא הייתה נרקיסיזם שטחי, אלא ניסיון להתחשל, להספיק להשלים את מסעה הרוחני ולבנות אופי והשקפת עולם שיתמכו בה בזמנים האיומים מכול

אולם כשאתי מועברת (לבקשתה!) למחנה וסטרבורק ורואה במו עיניה זוועות קיצוניות, היא מתחילה לקבל פרספקטיבה רחבה יותר גם כלפי הרגשות שלה בתוך עצמה. למשל, היא מבינה ש"קל יותר להתפלל למען מישהו מרחוק, מאשר לראות אותו סובל מקרוב" (ע' 152). במקום אחר היא כותבת: "אני לא יכולה לעשות כלום, מעולם לא יכולתי. אני רק מסוגלת לקחת עליי דברים ולשאת בסבל. זה כוחי, והוא רב. אבל לעצמי, לא לאחרים" (ע' 265). הלב נמחץ, כי היא אמנם צודקת - אף אחד אחר במחנה לא עסוק בלקרוא את מכתבי רילקה, הם מעדיפים לנסות לחפש אחר שאריות לחם עבשות. ובכל זאת, בנקודה הזו חל בה שינוי עצום: היא מחליטה להקדיש את חייה למען עזרה לאחרים, בגוף ובנפש, עד הרגע האחרון.

במקביל, היא מגלה עניין הולך וגובר באלוהים - אמנם לא בדת הממוסדת, ובכל זאת מדובר בתהליך אדיר עבור מישהי שבתחילת היומן לא התעסקה בתיאולוגיה כמעט בכלל, ונחשבה יהודיה רק מפני שנולדה למשפחה כזו. את השאלה "איפה אלוהים היה בשואה?" היא פותרת כבר בהתחלה, והתשובה שלה: "אלוהים לא חייב לנו הסבר על חוסר המשמעות שהוא תוצאה של מעשינו שלנו" (ע' 124), או במילים קליטות יותר: "אלוהים לא חייב לנו הסבר, אנחנו חייבים לו" (ע' 123). ככל שהזוועות מתרבות כך מעמיקה מערכת היחסים שלה עם "אלוהים", שהוא מין כינוי לחלק עמוק בעצמה שמחובר לבריאה כולה, ולא האל במובן של הדת הקלאסית, עד שאמונתה מגיעה לשיאים של דרמה: "שני ערבים עברו עד שהצלחתי לספר לו על כך, על הדבר האינטימי שבאינטימי. רציתי לספר לו, לתת לו מתנה. ואז כרעתי על ברכיי באמצע השדה וסיפרתי לו על אלוהים" (ע' 187).

 

אמהות וילדים באושוויץ | getty images (צילום: Bettmann, getty images)
אמהות וילדים באושוויץ | צילום: Bettmann, getty images

קשה להאשים אישה חכמה ורגישה כל כך, שחיה בזמנים איומים כל כך, בדרמטיות, גם אם לעתים היומן ממחיש שבתחושת העליונות המוסרית של אתי מעורב לא מעט אגו - "המדכא ביותר הוא: לדעת שמכל האנשים שאני עובדת איתם אין אחד כמעט שאופקיו הרוחניים מתרחבים. הם גם לא סובלים באמת. הם מלאים שנאה ואופטימיות עיוורת לגבי גורלם האישי, הם עסוקים בתככים, הם עדיין שואפים לעלות בדרגה, כל העסק הזה הוא טינופת אחת גדולה" (ע' 166). אבל אסור לשכוח גם שמתחילת היומן ברור שלאתי יש כישרון כתיבה יוצא מגדר הרגיל, ושלא רק שהעובדה הזו ברורה גם לה - אלא שיש בה חלק שמצפה כבר מההתחלה שהיומן הזה יתפרסם ביום מן הימים. "אני חייבת לפתור את הבעיות שלי, ויש לי תמיד הרגשה שאם אצליח לפתור אותן לעצמי, אפתור אותן גם לאלפי נשים אחרות", היא כותבת בעמוד 40, ובהמשך מסרבת לרדת לפרטים של זוועות העינויים בטענה ש"את פרטי הפרטים יעלו אחרים על הכתב בבוא העת" (ע' 211). קצת מצער שאתי לא הקדישה זמן רב יותר לתיעוד ההתרחשויות בחייה, הן באמסטרדם והן במחנה. כשהיא כן מתעדת קצת יותר את המישור הפרקטי, ממש לקראת הסוף, התיעוד מפתיע ומרתק, ומזכיר לנו ששת מיליון היהודים שנספו בשואה הם לא רק מספר - הם אנשים אמיתיים שסבלו סבל אמיתי, התענו בזוטות ובשאלות הרות גורל כאחד. 

כשמצב העניינים רק הולך ומחמיר, גם החיוביות הקיצונית של אתי מקבלת פרספקטיבה שונה. בתחילת היומן החיוביות הזו נראית רעילה ממש, וכמעט בוודאות מזויפת - אבל העובדה שאתי הצליחה להחזיק בה עד הרגע האחרון משנה את התמונה. בעמוד 268 היא כותבת: "הבוקר הופיעה מעל המחנה קשת בענן והשמש זרחה בשלוליות הבוץ. כשנכנסתי למרפאה, קראו אליי כמה נשים: 'יש לך חדשות טובות? את נראית כל כך עליזה'. המצאתי סיפור על ויקטור עמנואל, על ממשלת העם והשלום שמתקרב. הרי לא יכולתי לבקש מהן להסתפק רק בקשת בענן, אפילו אם זו הייתה הסיבה היחידה לעליזות שלי". גם כשאין לה מה לאכול, היא נאבקת לנהל חיי רוח עשירים. גם כשהיא מתגעגעת לאהוביה, היא מוקירה את העובדה שהיא מסוגלת לאהוב ולהתגעגע. לאורך כל היומן אתי חוזרת ומכריזה שהיא מאושרת. העובדה שהיא הצליחה להישאר אישיות מרשימה כל כך גם בזמנים חסרי כל אנושיות מראה שההתעסקות האובססיבית בעצמה בתחילת היומן לא הייתה נרקיסיזם שטחי, אלא ניסיון להתחשל, להספיק להשלים את מסעה הרוחני ולבנות אופי והשקפת עולם שיתמכו בה בזמנים האיומים מכול - ובסופו של דבר, אולי גם ניסיון להשלים את התהליך שלה בזמן, ולהגיע לסוף החיים מוכנה ככל שאפשר להיות מוכנה אליו.

אתי נרצחה באושוויץ עם משפחתה ב-30.11.1943. היא הייתה שמחה לדעת שהיומן שלה הפך לספר אמיתי שראה אור ותורגם ל-18 שפות, ושנקרא כטקסט דחוס, קשה ומעורר השתאות גם בימינו. אבל יותר מכול, היא בוודאי הייתה שמחה לדעת שהמסר המרכזי שלה עבר ברור וחזק: שהלקח מהשואה הוא לא לרחם על היהודים, אלא לחשוב תמיד על מה אנחנו עושים לאנשים אחרים, ובשבילם.


השמיים שבתוכי / אתי הילסום, מהולנדית: שולמית במברגר, הוצאת כתר, 310 עמודים