.jpg "שלוש")
איך כותבים ביקורת על ספר שהקומוניקט שלו מזהיר אותי "לא להסגיר אף פרט מתוכו"? מילא היו מבקשים לא לגלות את הסוף, לא חסרות יצירות עם ספוילר שאפשר לכתוב עליהן אלף מילה בלי לציין שבסוף ברוס וויליס הוא רוח רפאים, אבל "שלוש" לא נשען על טוויסט של הרגע האחרון: הוא כולו ג'לי רוטט של חוסר ידיעה, והשתיקה נועדה לשמר את הרטיטה החמקמקה הזאת, לא לאפשר לה להתייצב. אפילו תיאור העלילה באופן כללי יגרום לו נזק, כמו להזמין מישהו למסיבה ביום ההולדת שלו ולהקפיד לא לגלות לו שזו בעצם מסיבת הפתעה לכבודו. וול, כבר גיליתם לו שזו מסיבה והוא יודע שיש לו היום יום הולדת, אז יש מצב שהוא כבר עלה על הקונספט לבד.
כי צריך לגשת ל"שלוש" בתמימות של קורא מזדמן, כמו חתן מסיבת הפתעה שחושב שהדירה שלו ריקה ושמצפה לו ערב בודד מול נטפליקס, ורק אז לוחץ על האור בסלון. הבעיה היא שגם אם הביקורת הזאת לא תחשוף אף פרט מהספר, כמו שהפציר הקומוניקט, אף קורא לא ייגש בתמימות ל"שלוש": זה ספר של דרור משעני, שכל ספריו הקודמים היו ספרי בלשים עם תעלומות רצח, קשה להאמין שמישהו יתפתה לחשוב ש"שלוש" הוא רומן דייטים חמוד שבו התעלומה העיקרית היא למה הבחור סימס אימוג'י גמל. אם ייפול לידיכם כותר חדש של אגאתה כריסטי על בעלת אחוזה זקנה ועשירה שהרגע עדכנה את הצוואה שלה לטובת המשרת הערמומי, סביר להניח שלא תתעלפו מהלם כשהיא תירצח פתאום בפרק 2. זו הקללה והברכה של סופרים ז'אנריים: מהלך העלילה נפרש לנו בראש עוד לפני שקראנו את העמוד הראשון. אז האם יש טעם בכלל לצנזר את הכיוון שאליו זוחלת בעדינות, עמוד אחר עמוד, העלילה של "שלוש"?
כנראה שכן, כי אני אמנם קראתי את כל ספריו של דרור משעני, ועדיין מצאתי את עצמי מופתעת. הוא הצליח להרדים אותי לקראת הטוויסט, כי אלוהים כמה שהטקסט שלו מרדים. לא משעמם, רק מרדים, מערסל אותך בנדנוד מונוטוני של פרטים יומיומיים, תיאורים חדגוניים, דמויות פאסיביות, עד שאת שוקעת בתנומה מתוקה של שאננות, משוכנעת ששום דבר סנסציוני כבר לא יקרה כאן. זה היה כוחו של משעני גם בספריו הקודמים, הוא אשף של פרטים קטנים של שגרה, מתאר כל חפץ דהוי וכל מעקה במדרכה, מפרט גיאוגרפיה עירונית בשקדנות של ווייז ומציין כל מותג פח בשקית מהסופר, עד שאת מצפה במקסימום להתרגש מדרמת ועד בית על כמה לשלם לגנן. ואז פוף, גופה.
"שלוש" הוא לא חלק מסדרת "אברהם אברהם" של משעני, אם כי ברגע מפתיע מסוים הוא מתגלה כחלק מהיקום המורחב שלה (שזה פאן בפני עצמו כי לא הרבה סופרים ישראלים עושים מארוול ובונים לספרים שלהם יקום) וכמוה מתרחשת בעיר הסקסית חולון. "שלוש" בנוי אחרת מספרי "אברהם", למעשה המבנה שלו כמעט הפוך מספרי בלש רגילים, ולמרות שזה צעד מקורי מעניין, הוא קצת פוגע בהיכרות וההזדהות שלנו עם דמות הבלש, וביכולת שלנו להתרגש מהתהליך שהיא עוברת. אבל אנחנו שוב נכנסים כאן לטריטוריה מצונזרת. אתם אמורים לא לדעת בכלל שיום ההולדת שלכם היום, זוכרים? אפילו שם הספר הוא חידה. "שלוש" מה? עדיף לא לגלות. כמו בשם הסרט "שש פעמים", ההבנה של מה בעצם נספר כאן אמורה להיפרש לאיטה תוך כדי קריאה, והיא זו שתכין את הקרקע לקראת ההתרה של הסיפור.
אז מה כן אפשר לספר על "שלוש"? שהוא מפתיע, אבל לא מותח. שבמרכזו נמצאת תעלומה, אבל לא תעלומת-אגאתה-כריסטי של "מי עשה את זה". שהמבנה שלו מקורי, אבל כתיבתו נטולת גימיקים. שגיבוריו איטיים, דהויים, בודדים, כמו אברהם אברהם, וזה מדכא וקצת משעמם לפרקים, אבל הקצב החדגוני שהן מייצרות הוא מדוייק עבור מנגינת העלילה ופיתוליה. ובעיקר, שהמסע שווה את זה, ולו בגלל הסיום היפה שהופך גם הוא את נקודת המבט של הספר, ומעניק גאולה נוספת ולא צפויה לדמויות, ומשמעות חדשה לתפקיד הקורא כמלווה את סיפורן. וכמובן, שברוס וויליס היה רוח רפאים כל הזמן הזה. וסימס אימוג'י גמל.
"שלוש", דרור משעני. הוצאת אחוזת בית - ידיעות ספרים. 272 עמודים