מאז אוקטובר, המציאות אינה אותה מציאות - ולכל ייצוג שאנחנו פוגשים מתלווה גם תיווך חדש, מסגור שמנסה לכרוך, לייצר רלוונטיות, בעיקר וקודם כל בשביל עצמנו. בספרה של נטליה גינצבורג המנוחה, "סרנה קרוז"  שתורגם לאחרונה לעברית, אין צורך להתאמץ כדי לייצר את הקישור. הוא בולט וקופץ כמעט מכל עמוד. גינצבורג מתעסקת במקרה טרגי של ילדה בת שלוש בשנות ה-80 באיטליה אבל דרכו היא מיטיבה להמחיש - דרך הניתוק האטום והלעיתים אכזרי בין אידיאולוגיות ודעות וערכים לרגשות, לקולות הבטן, למציאות - איך רגש-עוצמה הם לא ערכים סותרים אלא משלימים.

סרנה קרוז עוררה סערה גדולה באיטליה בסוף שנות ה-80, לאחר שהובאה בגיל שנה וחצי ממוסד במנילה על ידי פרנצ'סקו שטען שהוא אביה הביולוגי. בית המשפט דרש הוכחות וכשלא קיבלן החליט להוציא לאימוץ את סרנה שכבר הייתה אז ילדה בת שלוש. גינצבורג שהייתה מעורבת מאוד בפרשה ואף פגשה את ההורים ("מאחר שאני כותבת עליהם, ניסיתי לדמיין אותם לעצמי, ונראה לי שאני צריכה לראות אותם, והרגשתי אשמה שלא פגשתי אותם"), סוקרת בתחילה את שתי הגרסאות העיקריות, גרסת המשפחה מול גרסת בית המשפט, ומשם מרחיבה את הדיון על (חוסר) הרגישות של בתי המשפט, של העובדות הסוציאליות ושל החברה בכלל, אותה חברה "שמסתגרת בעיסה יהירה של תובנות פסיכולוגיות כוזבות".

גינצבורג עוברת פרט אחר פרט, שלב אחר שלב במלחמה הפרטית בין "הוריה" של סרנה קרוז לבית המשפט, מלחמה שהפכה מהר מאוד לציבורית, כולל ניסיונות של הנשיא, שר המשפטים, שרת הרווחה ויושבת ראש הפרלמנט להתערב לטובת המשפחה. דרך שורה של מקרי אימוץ שפורסמו באותן שנים באיטליה היא תוהה על אמות המידה שלפיהן מחליטים על אימוץ "נכון", ומצביעה על שורת פגמים בתהליך. "יש לי רושם שלנגד עיניהם של העובדים בעולם האימוץ עומדת תמונת נוף קטנה מושלמת, מצוירת במכחול דק, תמונת נוף קטנה שאסור שיתקיימו בה קונפליקטים. בניגוד לאותן תמונות המציאות מחוספסת וזיפית, לא נגישה, מלאה מצבים בלתי נשלטים, תגובות שאי אפשר לצפות מראש" (עמ' 99).

מה "באמת" הסיפור של סרנה קרוז? באפילוג, שכתב מנחם פרי, הוא מתאר את המשך הפרשה בשנים שלאחר מכן - כולל חייה של קרוז בהווה. גינצבורג עצמה לא מכריעה, לפחות לא במפורש, בין הגרסאות השונות, אבל זה גם לא העניין. "הייתה לי תחושה עזה ומובהקת שנעשה עוול והתחושה עזה יותר מהנימוקים בעד ונגד", היא מנמקת את עמדתה, וגם בהנחה שנעשתה הונאה מצידו של האב - תוהה גינצבורג - האם זה עד כדי כך חמור? והאם בדיוק כמו שהמטרה לאמץ ילד לא מקדשת פעולה בלתי חוקית, כך גם המטרה להגן על כלל הילדים לא מצדיקה "פעולה אכזרית המופעלת על ילד יחיד, חסר ישע"?

חשיבותה של "סרנה קרוז" היצירה חורגת בהרבה מסיפורה הנקודתי של סרנה, הילדה חסרת המזל. אין כאן "עובדות מדברות בעד עצמן", אלא בעיקר איך אנחנו פועלים מעבר לעובדות, והשאלה שגינצבורג מציבה שוב ושוב בווריאציות שונות, רלוונטית לכל מקרה בו חוק פוגש צדק וכללים פוגשים סיטואציות קונקרטיות, אנשים קונקרטיים. "הייתי רוצה לדעת איך אפשר, בלי לב ובלי דמעות, להתבונן בגורלם של בני אדם", תוהה גינצבורג ומזכירה לנו שוב ושוב את החובה "להאניש" את החוק, לבחון אותו מחוץ לכותלי בית המשפט ומחוץ לאותם כנסים שמתוארים בספר בהם דובריהם השתמשו בשפה שאין לה כל קשר למציאות ושנעלמת ממנה ההבחנה בין יצורים חיים לחפצים דוממים. "גם מי שעובר ברחוב, ואין לו השכלה משפטית, צועק אם הוא רואה שמתרחש מעשה שנראה לו בלתי צודק באופן שערורייתי. הוא לא יוצר שום בלבול. הוא פשוט צועק ומתמרד" (עמ' 35).

"סרנה קרוז" הוא הספר האחרון של גינצבורג שראה אור בחייה, והוא גם מייצג את המינימליזם הטעון הגינצבורגי שלא מוותר על שום פרט ובמקביל לא שוכח לרגע את המטרה. בנחישות וברגישות היא מציגה גרסאות ושואלת שאלות, מציינת עובדות ושואלת שאלות, מביאה דוגמאות ושואלת שאלות. "האם נעדיף לסכן אלף דימויים מופשטים, או נעדיף לפגוע אנושות בהווה, באדם יחיד וממשי, הנמצא מול עינינו, בילד חסר ישע", שואלת גינצבורג - ויוצאת לשורת האשמות נגד המגמה התרבותית שמקדשת את הכלל מול הפרט, שנאחזת ב"תפיסה אבסטרקטית של שלמות".

לדברי גינצבורג אנחנו פוגשים במגמה התרבותית הזו בכל מקום, מגמה שמבטאת מנטליות פושרת ומרופדת. מנטליות שמדברת בלשון מלאכותית, מלומדת. על פי גינצבורג, החברה העכשווית שלנו היא החברה של הפושרים, של הלא קרים והלא חמים. "מפחדת ודוחה את הקור של המדע האמיתי, ומפחדת ודוחה עוד יותר את החום של ההזדהות הרגשית".

גינצבורג מנערת היטב את הקיבעון שמניע לא מעט מחלוקות חברתיות שנתקעות על פלפולי מילים והגדרות יבשושיות. "הרגשות האנושיים פורעי חוק מטבעם", אבל על פי גינצבורג זו בדיוק הסיבה שהם צריכים להיות חלק מהחוק, חלק מהחיים עצמם. "אני לא מאמינה שאימהות יכולה להיות אי פעם בחירה צלולה ורציונלית", היא קובעת ומציגה נקודת מבט רגשית ואמוציונלית אך מנומקת ואחראית בעוד כמה סוגיות נפיצות כמו הפלה ואומנה, כשבראשן עומד הקשר בין ילד לאימו: "קשר סודי ותת קרקעי, שאינו דומה לשום דבר".

גינצבורג מצטטת מפסק הדין שמתייחס למשמעות הטראומטית של הוצאת ילדה ממשפחתה, אך על פי בית המשפט, טובת הציבור שהיא המקור לצורך לדרוש את כיבוד החוק לא סותרת את טובתה של הילדה "אם תוכנס למשפחה זכה יותר מהנוכחית". כך גם בשם אותה טובת הציבור (או שיהיה יותר נכון לומר "טובת-ציבור", מושג מגודר ועמיד מפני המציאות אותה הוא אמור לייצג) סורבה בקשתו של אביה של סרנה, שיכניסו אותו לכלא אבל שירחמו על הילדה וינחו לה לנפשה בבית, כיוון שזה לא עונש משמעותי דיו שיכול להוות "דוגמה מרתיעה דיה".

בצניעות, בדידקטיות, באנליזה דייקנית, גינצבורג ממחישה כיצד השימוש המשוכלל בשפה יכול ללכת לכל הכיוונים (והתרגום המדויק של שירלי פינצי לב מצליח להעביר את הפערים בין שפה גבוהה לנמוכה שגינצבורג משתמשת בהם להמחשה). מצד אחד, הלשון המשויפת שמתגדרת סביב תפיסות מופשטות של שלמות ("האם היו אי פעם ילדים לשופטים הללו? האם הייתה להם ילדות? אחים או אחיות שמשכו להם, לשופטים, בשיער?"), ומהצד השני מילים ברורות ומקורקעות, מילותיה של גינצבורג שמצליחות להנכיח את מה שחשוב ואת מה שמרגיש בלי להצטעצע ובלי להתנתק. 

לא חסרים מדיומים תרבותיים שאפשר לזהות בהם את אותה בועתיות, אנינות לכאורה שמכסה ומקשטת אוננות בלתי נגמרת. "מנטליות המפחדת מדחפים רגשיים, מפחדת בדיוק מלב ודמעות, כאילו אלה דברים מטונפים, המזהמים את האדם". דרך המקרה של סרנה קרוז, גינצבורג ממחישה עד כמה הבועתיות הזאת עלולה להזיק לכולנו כשהיא פוגשת את המציאות של כולנו. בקובץ המסות שכתבה "המידות הקטנות", (2019, תשע נשמות) היא גם כורכת את המלחמה עם ניפוץ הבועה (עמ' 77):

"אנחנו לא יכולים לשקר בספרים שלנו, ואנחנו לא יכולים לשקר בשום דבר שאנחנו עושים. וזה אולי הדבר הטוב היחיד שהביאה עמה המלחמה. לא להיות מסוגל לשקר, ולא לסבול שמשקרים לנו. זהו מצבנו, הצעירים; אלה פני הדברים אצל הדור שלנו. המבוגרים מאיתנו עדיין מאוהבים בשקר, במסכות ובצעיפים שמשמשים כיסוי למציאות. הביטוי האומנותי שלנו מעציב אותם ופוגע בהם. הם לא מבינים את הגישה שלנו. אנחנו קרובים לדברים במהותם. זהו הדבר הטוב היחיד שנתנה המלחמה, והיא נתנה אותו אך ורק לנו, הצעירים. לאחרים, המבוגרים מאיתנו, היא לא נתנה אלא פחד וחוסר ביטחון. גם אנחנו, הצעירים, פוחדים. גם לנו אין תחושת ביטחון בבתים שלנו, אבל אנחנו לא ניצבים מולו חסרי אונים. יש בנו קשיחות וכוח שקודמינו לא ידעו כמותם".

"סרנה קרוז או הצדק האמיתי", מאת נטליה גינצבורג | תרגום: שירלי פינצי לב | הספריה הקטנה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד | 134 עמודים | מחיר: 82 שקלים חדשים