הלהקה שהערצתי לא נמצאת ב"הלהקה היחידה שחשובה". זה הדבר הראשון שבדקתי, ואולי הדבר הראשון שכל מי שאכל את הסרט הזה בנעוריו יבדוק כשיפתח את הספר. הפסיכולוגיה – או לפחות פסיכולוגים מסוימים – מפענחת הערצה כאיזשהו ניסוי בוסרי שנמצא בתחום השיפוט של ההתאהבות. קשה להיזכר בזה כשאנחנו מבוגרים - הפרעות נפשיות כבר פחות מגניבות אותנו, ואין לנו את כל שעות אחר הצהריים, הערב והלילה להצמיח בהן אובססיות פרא.
אבל יכול מאוד להיות שיש בזה משהו. גזירת עיתונים נמרצת, איסוף כפייתי של מידע, האזנה לאלבום אחד בשכיבה במיטה עם אוזניות במשך שעות, יום אחרי יום ובעיקר חפירה בלתי פוסקת לכל מי שמוכן לשמוע על הלהקה שלך – כל אחת מההתנהגויות המשונות והנפלאות האלה הייתה ניסיון להקהות מעט את הייסורים של התשוקה החולנית למושא אהבה כל כך בלתי מושג, מישהו רחוק, שמדבר בשפה אחרת, שחי את כל חייו בלונדון או בסן פרנסיסקו או בסיאטל, ולעולם לא יידע שאתה קיים.
הלהקות היחידות שחשובות
עיתונאית הרוק המשופשפת והאהובה דנה קסלר כינסה וערכה ב"הלהקה היחידה שחשובה" 16 סיפורים אישיים של כותבים שונים על מחלת הנעורים הזאת, שתוקפת בין גיל 13 ל-20 (בדרך כלל יותר קרוב ל-13) – הערצה. בדרך כלל מדובר בהערצה ללהקת רוק או פופ, בדרך כלל בריטית, אבל לא רק. בין הכותבים החשודים המידיים (אסף גברון על "דוראן דוראן", שרון קנטור על בוי ג'ורג', עמיחי שלו על סיד בארט, ניב הדס על ה"ביסטי בויז", ניסן שור על תיאו פריש וקסלר עצמה על "הקיור") יש גם כמה הפתעות. למשל, סיפור קורע לב של רועי חסן על האהבה לעופר לוי שנקטעה באיבה כשהבין במבחן בד שזה לא "ישראלי"; סיפור של אייל שגיא ביזאוי על לילא מוראד, הזמרת המצרייה-יהודייה שמעולם לא עזבה את מצרים; וסיפור הערצתה המחתרתית של אליס ביאלסקי לרולינג סטונס בנעוריה במוסקבה, תחת שלטון קומוניסטי מכחיש-רוק.
(כמה מהכותבים בצעירותם. משמאל, עם כיוון השעון: דנה קסלר, תל אביב, 1992; אסף גברון, מוצא עילית, 1982; שרון קנטור, 1982; פיל וגליה קולקטיב, ירושלים, 1996, בצילום של אסף קוץ)
הסיפור הטוב ביותר בקובץ בעיניי הוא של המוזיקאי ישי אדר ("נושאי המגבעת", "בני המה"). אדר מספר איך כשהיה חייל משורר נסע להופעה של "הרזידנטס" בפארק הירקון עם תיק ובו בגדים, דרכון וכלי רחצה, במטרה לשכנע את הלהקה לקחת אותו איתה, כפועל במה, להמשך סיבוב ההופעות. כיף לקרוא את הסיפורים האלה בחברת יוטיוב, לעבור מ"הקלאש" (סיפור מעולה של אריק שגב על נסיעתו להלוויה של ג'ון גראהם מלור בלונדון) ל"המי" (סיפור יפה של יפתח אלוני, שהוא גם המו"ל של הספר) ל"מניק סטריט פריצ'רס" (סיפור מעט מלא בעצמו של פיל וגליה קולקטיב). אבל לקריאה שלהם בזה אחר זה יש אפקט מדהים ומייגע בו זמנית; לא נעים לומר, אבל הם פשוט כל כך דומים אחד לשני.
כל אחד מהכותבים האלה יצא למסע צלב אישי ובודד מעיר השינה שגר בה עד לרגע ההתגלות של תרבות הרוק. כל אחד מהם חווה בזמן אמת את הבדידות המשונה הזאת, כשאתה יודע שהאלילים שלך מוכרים מיליוני עותקים ומפורסמים יותר מישו, אבל אף אחד בבית ספר שלך לא שמע עליהם. אבל ממרחק של 20 שנה, ממעוף הציפור, אפשר לראות איך כולם עשו, כמעט באותן שנים, את אותה דרך. "לילדים בירושלים בעידן של לפני האינטרנט היו מעט מאוד ערוצי מידע, והסיכויים שלנו להיתקל בסצנת אנדרגראונד חיה בזמן אמת היו קלושים", כותבים למשל פיל וגליה קולקטיב. "ערוץ טלוויזיה אחד, כולם רואים חדשות בערב וסוג אחד של שוקולד בסופר".
ימי הרדיו
כמעט בכל אחד ואחד מהסיפורים האלה מופיעה סצנה זהה, סצנת נעורים מכוננת של אוהבי מוזיקה: הנסיעה באוטובוס לקנות תקליטים בתל אביב. אריק שגב נוסע ומתבונן "בעטיפה שעליה מונצח הבסיסט פול סיימון כשהוא מנתץ את הגיטרה"; עמיחי שלו נוחת עם האוטובוס "בחנות פאז, עם המוכר המנוכר"; יובל לוי נזכר איך מצא אוצרות ב"חנות העיתונים של יאיר ברחוב החשמל"; ויפתח אלוני מספר על החוויה בחנות התקליטים שבאבן גבירול, כשהמוכרת "הרכיבה עליי את האוזניות והניחה על הפטיפון את 'Junkies, Monkies & Donkeys'. האדמתי".
עוד רגע שחוזר אצל הכותבים הוא הרגע משנה החיים שבו המחט נוגעת בוויניל - רגע שהוא כבר קלישאה של ספרי מוזיקה. איתמר הנדלמן סמית כותב שזה הרגע שבו "ידעתי שהחיים שלי לא יישארו אותו דבר". עמיחי שלו מסכים: "שמת את המחט על התקליט והבנת שלא רק שלא התאכזבת, אלא שלא דמיינת לרגע שזה מה שייצא מתוך התקליט, ניצוצות, שעטות סוסים. לפני כן חשת שתאהב את מה שייצא, אבל לא ידעת שזה פשוט ישנה את חייך". וניב הדס מסכם: "הוא לחץ על פליי ושמע שאגות קהל שמופרות על ידי ההצהרה 'השיר הבא הוא השיר הראשון באלבום החדש שלנו'... עוד בטרם קם מהספה התפוגג החשש, הסאונד נפתח, ואחיו הגדולים התייצבו לצידו שוב. לעולם לא יהיה עוד לבד".
יפים במיוחד המשפטים שמתארים את המיומנות הנשכחת של שימוש בווקמן והקלטת שירים מהרדיו: "היום אתה יכול למצוא מילים של שיר תוך שמונה עד תשע שניות בממוצע", כותב אסף גברון, "פעם זה היה יכול לקחת שבועות וחודשים, אם בכלל... לקח לי כשלוש שנים של השמעות רצופות קדימה-אחורה בקסטה כדי להבין את 'אדן חלונך' (עכשיו שבע שניות)". ישי אדר כותב כי "בזמן שהאזנתי לרדיו הייתי מוכן ומזומן, האצבע על כפתור הפאוז", ודנה קסלר מספרת כיצד "הייתי מקשיבה בקביעות למצעדים ברשת ג' ומקליטה שירים, ואחרי שהמצעדים נגמרו הייתי מקשיבה לשירים שהקלטתי".
אל תפגוש את הגיבור שלך
לפחות שישה מהסיפורים נגמרים בדיסקליימר דומה: הכותב גדל קצת, יוצא מהעיר הקטנה, מתברג בעיתונות או סתם רואה עולם, וזוכה לפגוש או לראיין את מושא הערצתו, שמתגלה כסתם בן אדם, כזה שגודלו של הרגע ההוא עם האצבע על הווקמן מטיל עליו צל גדול; או שהכותב רואה סוף סוף הופעה של האמן הנערץ, הופעה שלאחר שמחכים לה עשור במדינה קטנה בקצה הים התיכון לא זוכרים ממנה הרבה, והיא סמל לפרידה ולהתפכחות. הכישוף הכמעט פסיכוטי של הנעורים נראה ממרחק השנים סתום ולא פתור, ונזנח לצד הדרך.
"הלהקה היחידה שחשובה" מזכיר לעתים קרובות שוב עד כמה קשה לכתוב טוב על מוזיקה. אם נמחק את שמות הלהקות מהספר יהיה אפשר לחשוב שרבים מהסיפורים כאן נכתבו על אותה להקה. ובאמת, רוב הכותבים בספר לא כותבים הרבה על מוזיקה - הם כותבים בעיקר על זמן. הגעגועים והנוסטלגיה שלהם הם לא לצלילים ולמלים, אלא לתקופה ולטכנולוגיה. הסיפורים הדומים אחד לשני מתערבבים זה בזה והופכים ביחד למפה של יבשת אבודה, קינה דביקה אך נעימה, לכלכלת חסר שנעלמה מהעולם, שבה מוזיקה הייתה נדירה ויקרה וקשה להשגה, ונדרשה אגרנות וסבלנות והתמדה כדי להרוויח אותה ולאחוז בה פיזית, בהתרגשות, כל הדרך מהתחנה המרכזית הביתה.
"הלהקה היחידה שחשובה". עורכת: דנה קסלר (הוצאת "אפיק")