ראש העיר, דנינו, מטיל את הטיפול במקווה החדש על בן צוק, שבזמן האחרון לא מפסיק לחשוב על איילת, אהבת נעוריו שנעלמה לפני שבע שנים. מאז הוא הספיק לחזור בתשובה, להתחתן ולהוליד שני ילדים, ופתאום הנוכחות שלה בחייו שבה. נעים, שכולם קוראים לו נועם, אמור לבנות את המקווה הזה, והוא בכלל רוצה רק לתצפת על ציפורים כל היום. דנינו טיפח את סיביר (במקור: "מקור גאווה") בתקווה שאולי תגיע איזו רוסיה צעירה שהוא יוכל לברוח איתה מחייו האומללים. קטיה ואנטון עלו ארצה כדי שקטיה תוכל להיות עם הנכד שלה, דניאל, ונתקעו בסיביר. הוריו של דניאל עוברים דירה כל שנה והוא נאלץ להסתגל לעולם חדש בכל פעם מההתחלה.
כך, מנקודות מבט משתנות אנחנו מקבלים את סיפורה של כל אחת מהדמויות ב"מקווה האחרון בסיביר". הכל-ישראליות מיוצגת במיטבה: הנוסעת להודו, החוזר בתשובה, הערבי, העולה מרוסיה, ילד חוץ, איש קבע ועוד. זה קצת מחשיד, האופן שבו כל אוכלוסיה מקבלת נציגות בספר, וקשה להתעלם מזה. על כל פנים, כל דמות מקבלת את הזמן שדרוש לה כדי לקרום עור וגידים, שפה שמאפיינת את הסיפור שלה, עולם פנימי, מניעים וסודות שאולי היו דלים מכדי למלא רומן שלם, אבל עובדים היטב בשיתוף פעולה מרשים כדמויות – אבל יחסי הגומלין ביניהם ברומן עצמו רוב הזמן מקולקלים.
הבחירות הללו, כמו גם ההולכה של כל דמות בדיוק אל הרגע הדרמטי שיגיע בסוף ושיבוץ אסטרטגי של מכתביו של ג'רמיה מנדלשטורם במשורה במהלך הספר, הופכות את "המקווה האחרון בסיביר" לשמיכת טלאים מרשימה. אמנם כזו שלפעמים אפשר לראות את התפרים שלה, לנחש בדיוק כיצד נראה הלוח המחיק שליד שולחן עבודתו של הסופר, עם תרשימים ודיאגרמות המוליכים כל דמות מנקודה א' לנקודה ב', ועדיין מרשימה. אשכול נבו מספק חוויית קריאה נעימה וקולחת, לפעמים משעשעת, לפעמים עצובה, מאוד comme il faut. מזל שיש כמה צרימות באפיון הוריו של נעים ("זה לא טוב, הדיבורים האלה על רוח, יא איבני", אומרת לו אמו. "זה דיבורים של יהודים... אנחנו הערבים נשארים על האדמה שלנו") כדי שבכל זאת, יישאר משהו לא מהוקצע בסיפור. פרט לזה, ניכר שנבו נהנה לכתוב את הספר ממש כשם שמהנה לקרוא אותו, ואולי ברומן הבא נקבל גם דמות אתיופית.
המקווה האחרון בסיביר / אשכול נבו. 240 עמ', 94 ₪. כנרת זמורה ביתן