בניין הוא מקום פיזי; לבנים שמתחברות יחד ויוצרות קירות שיוצרים דירות וביניהן גרם מדרגות. בניין הוא מקום שימושי; הוא נועד כדי לשכן מספר אנשים גדול יותר על מספר קבוע של מטרים רבועים של קרקע. אבל בספרות העברית נדמה שבניין הוא תמיד מטאפורה. המטאפורה היא די קבועה: אנשים הגרים בבניין הם אנשים בודדים שמסתגרים בתוך הדירות שלהם, שהן משל לחיים שלהם, וכאשר הם יוצאים לפתע החוצה מן הדירה, הם מגלים שיש עולם סמוך אליהם, עולם שאפשר להתחבר אליו, עולם של אדם אחר שהוא דומה ושונה ומסעיר. בתוך המטאפורה הזאת גרים בנוחות ספרים כמו "הגמל המעופף ודבשת הזהב" של אהרן מגד, "מחזיר אהבות קודמות" של יהושע קנז, "שלוש קומות" של אשכול נבו ו"גברת ורבורג" של עירית לינור.
בתוך העולם הספרותי הזה גרם המדרגות הוא לעולם לא, בפשטות, המקום שבעזרתו אתה מגיע הביתה, אלא תמיד האזור המפורז, הנייטרלי, זה שבו מתרחשת הפגישה. חול בחדר המדרגות אינו מטרד זעיר ויומיומי שאפשר להעיף באבחת נעל. הו, לא - תלולית חול היא פלישה קטנה אך משמעותית ממחנה אחד (דירה א') למחנה שני (דירה ב'), פלישה שמחייבת יציאה לקרב.
"סילנד" מאת נגה אלבלך (הוצאת עם עובד) משתלב היטב ובנוחות בתוך המסורת הזאת. הספר מתחיל מיד עם תלולית החול: נתן כרמי, פנסיונר של הבנק שגר לבדו בקומה השנייה, מזהה תלוליות חול בכניסה לביתו. הוא מתרגז על ההזמנה המפורשת לקרב ונועץ בגליה, השכנה מן הקומה השלישית, שהיא מורה מתחילה שגרה גם היא, הפלא ופלא, לבדה. הנה: יש לנו מרחב שהוא הזמנה למפגש. יש לנו שני אנשים בודדים שגרים בדירות. יש לנו חול שהוא תירוץ למפגש. והופה, מפגש. אבל המפגש לא יהיה שלם בלי סיבה לפעולה. והסיבה הזו מתגלית במהרה: לבניין הפיזי והמטאפורי פולש פטר, עובד זר מבולגריה. דרכונו נגנב בידי מעסיקו והוא חולם לחזור לבולגריה ובדרך לעבור בבירת האהובים פריז. אהבה בספרות תמיד מזיזה עניינים. וגם כאן, גליה ונתן יוצאים מגדרם כדי לעזור לפטר להגשים את חלומו, ובדרך מגלים, איך לא, כי הבדידות היא קשה והקשר האנושי הוא טוב.
עד כאן מבנה הרומן שמתיישב בספרייה בנעימות כמו בניין בן ארבע קומות בלב תל אביב. ומכאן מגיעות הדמויות, מגיחות מן הדירות והבדידות, בכתיבה איכותית ומאופקת, שמאפשרת לקורא להכיר אותן לעומק בזהירות. הנה גליה, מורה ביום, היא לא רק דמות חינוכית אשר נזהרת מלחשוף את פחדיה מול הכיתה, אלא גם אישה מינית וסוערת. הנה נתן, חובב מוזיקה קלאסית ונסמך על שולחנה של גיסתו, שהוא גם מהפכן, אדם אשר מוכן לעבור על החוק כדי להרגיש שהוא הופך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו. והנה פטר, עובד זר בלי שפה ובלי מקצוע בעל ערך במקומו החדש, שהוא גם איש תרבות ובעל חלומות שאינם הולמים את מעמדו. והדמויות הן כולן מעוררות אמפתיה ונעימות, והעולם הוא גדול, מעורר פלצות וספוג באלימות.
ופתאום, ממש לפני הסוף, ולרגע קצר הרבה יותר מדי, פורצת לתוך הבניין גם נגה אלבלך עצמה, הסופרת, ומביאה עימה לתוך הבניין את החדר בו היא כותבת: "גם אני יוצאת החוצה עכשיו, מוציאה את עצמי בכוח מבין השורות... אני יושבת כאן וכותבת. סביבי קירות עמוסי ספרים, כל ספרי ספרית פועלים מאז הקמתה בשנת 1939 נמצאים כאן, שמורים ומסודרים על פי מועד הוצאתם" (עמ' 158). נגה עצמה והחדר הזה הם כמו כתם קפה על חולצתה הלבנה והמגוהצת של גברת שעומדת לשאת דברים בפני אנשים רמי מעלה: הם הפרעה. הפרעה חשובה שגורמת לנו להפסיק לנמנם במדרגות, ולראות כי החיים אינם רק מטאפורה ובחיים באמת כל הזמן צריך לשים לב, כדי שלא נגמור כמו נתן.
אלבלך יצרה עולם שלא מחייב מצפן, עולם שאפשר להסתדר בו מאד בקלות, כי הוא דומה מאד לעולמות שכבר הכרנו. בתוך העולם הזה היא הצליחה לברוא דמויות עמוקות ומסקרנות, אך חסרות תנועה, דמויות שלא שואלות את עצמן איפה הן ולאן הן רוצות להגיע. חוסר התנועה של הדמויות הופך את הספר למסודר מאד ונעים לקריאה, אך נטול דרמה וחסרה בו ההסתכנות וההעזה, שהייתה הופכת את הספר לכזה שמעורר שאלות אמיתיות על אודות חיי הקורא.
הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק הרבה לכתוב על מרחבים ויצירת חייו היא הספר "החיים הוראות שימוש", אשר בדומה לסילנד עוסק כולו בבניין אחד ובחיי האנשים שגרים בו. אבל פרק, בניגוד לאלבלך, אינו מסתפק במפגש תרבותי, כתוב היטב אך חסר דרמה, אלא יוצר עולם שלם, כאוטי ובלתי ניתן לפירוש, שמדמה את החיים עצמם. "דומה שהמרחב יותר מאולף מהזמן, או פחות מסוכן ממנו", כותב פרק. "בכל מקום אפשר לראות אנשים שיש להם שעונים, ורק לעיתים רחוקות מאוד אנשים שיש להם מצפן. יש לנו תמיד צורך לדעת מה השעה (ומי מסוגל עדיין להסיק זאת ממצב השמש?) אבל אנחנו לא שואלים את עצמנו איפה אנחנו".