דקה לפני יום כיפור פרסמנו כאן רשימה של ספרים משובחים שאפשר (אם כי ממש לא חובה) לסיים ביממה וחצי. למרבה הצער, מכונת הזמן של mako הושבתה לאחרונה ולכן לא ניתן לחזור אחורה כמה שבועות ולהוסיף לרשימה הזאת גם את "מנהרות", הרומן הגרפי החדש של הקומיקסאית והמאיירת רותו מודן. ואני יודע, הצירוף "רומן גרפי" עדיין מרתיע את ציבור הקוראים הישראלי וזה הרגע להגיד חלאס עם זה. מודן היא כבר אימפריית קומיקס זעירה בזכות הרומנים הגרפיים עטורי הפרסים שפרסמה עד כה, "קרוב רחוק" ו"הנכס", ובשנים האחרונות היינו עדים לעוד ועוד ניסיונות של הוצאות שונות ויוצרים שונים להאהיב את המדיום הזה על הקהל ("ספר הציפורים" של נועה כ"ץ, למשל). ואני יודע, "להאהיב את המדיום" הוא כנראה צירוף המילים הכי פחות סקסי בתולדות השפה העברית, אבל הכוונה ברורה: יש יוצרי קומיקס מעולים בחו"ל ובארץ, ומי שלא קורא אותם רק כי הוא חושב שקומיקס פירושו גיבורי על - מפספס.
כי רומנים גרפיים יכולים להתאים את עצמם לכל ז'אנר - אימה, מתח, סיפור אהבה, הרפתקאות או דרמה. ו"מנהרות" הוא קודם כל קומדיה, ואפילו קומדיה מצחיקה. זהו סיפור סבוך ורב משתתפים שבמרכזו שני אחים - נילי וברושי, בתו ובנו של ארכיאולוג מפורסם ומוכה שיטיון, אשר חושדים כי באחד מאתרי החפירות הנטושים של אביהם מסתתר אוצר יקר ערך, ומציאתו תוכל לשנות את היסטוריית העם היהודי כולו, ועל הדרך גם את חייהם הפרטיים כי למה לא להרוג שתי ציפורים במכה אחת. אולם הגישות של ברושי ונילי שונות בתכלית, ובעוד ברושי מנסה לתמרן את יריבו המר של האב ולהגיע אל האוצר בדרכים מסורתיות יותר, הכוללות הרבה פוליטיקה וחנופה, נילי לא מחכה לרגע. היא מערימה על איש עסקים שלומיאל כדי שיממן לה חפירה פיראטית, לוקחת את בנה הצעיר ומגיעה לאתר הנחשק רק כדי לגלות שהוא הושטח ונחרב כדי שיוכלו לבנות מעליו את גדר ההפרדה. היא מגייסת צוות המורכב ממתנחילים צעירים ונאיביים, צמד פלסטינאים לא פראיירים וחייל מסכן אחד ומתחילה לחפור עמוק לתוך שטחי הרשות הפלסטינית.
הסאטירה הפוליטית של "מנהרות" בו זמנית מעודנת אבל גם זועקת לשמיים. הרי כבר הכותרת שלו מרמזת למנהרות הטרור שאנחנו מכירים מגבול רצועת עזה, והעובדה שרוב העלילה מתרחשת ליד ומתחת לגדר ההפרדה מבהירה כי הרבה פרות פוליטיות קדושות עומדות להישחט בספר. חלקן באופנים מילוליים לחלוטין אגב, אבל עזבו אתכם מספוילרים. במקביל, שיתוף הפעולה שנילי חותרת אליו לא מונע מתוך רצון לשלום ואחווה בין העמים, אלא מתוך חמדנות ורצון לתמוך באביה הזקן, להאדיר את שמו ולהעניק תוקף מחודש לחוויות הילדות שלה.
מהדי וזוזו, הפלסטינאים שמצטרפים כמעט בעל כורחם לחפירה של נילי, גם הם אינם קריקטורה - הם לא מרצחים עם רעל בעיניים, אבל גם לא נרפים, רכים או טיפשים. אף לא לרגע. מודן שומרת את הטיפשות הקלילה והקומית לדמויות המשנה, אבל מקפידה שהדמויות הראשיות ב"מנהרות" ישארו אמינות ומעוררות הזדהות, גם כשהן עושות מעשים לא לגמרי כשרים. מודן מתארת מושגים כבדים כמו 'מלחמה' ו'כיבוש' מתוך נקודות המבט הצרות והקטנוניות של גיבוריה, וזה מרומם את "מנהרות" והופך אותו ליצירה מורכבת ומרובדת יותר ממה שנראה תחילה.
את הדרמה החזקה שבמרכז הספר מודן עוטפת ומרפדת בעיצוב משוכלל ומצודד. הפריימים שלה נקיים אבל תמיד מפורטים. הצבעוניות שלה ריאליסטית אבל גם נעימה מאוד, עם צבעוניות תמימה וילדותית כמעט שגורמת לדמויות להיראות כמו איורים מספרי ילדים ישנים. הגריד של מודן, כלומר האופן בו היא מסדרת את הריבועים שיוצרים את התמונות והסצנות השונות בספר, גם הוא מסודר, נקי ונהיר לקריאה, אולם זה סדר שהיא נהנית מאוד לפרוע, ומדי פעם מבליחים בספר כמה עמודים יוצאי דופן באופן העיצוב שלהם, מה שעוזר גם לשבור את שגרת הקריאה ומעניק ל"מנהרות" קצב קולח ומרענן. הוסיפו לכל זה את העיצוב הנאה של הכריכה ועמודי הקרדיטים ותקבלו ספר עם ערך אסתטי מוסף, מהסוג שתשמחו להתגאות בו אם וכאשר יונח לכם על המדף.
הבעיה הגדולה של "מנהרות" נעוצה, מבחינתי, בסופו. זהו סוף קומי קלאסי, שמגיע להתרה של כל העלילות המצטלבות בספר, ואז נותן גם עוד פאנץ', עוד טוויסט, עוד חבטה קטנה ולועגת בעמודים האחרונים. וזה פתרון קל מדי בעיניי, כיוון שלאורך כל הספר, מודן מתייחסת ל"מנהרות" כאל סיפור מצחיק אבל רציני מאוד. הסוף ה… ובכן, קומיקסי הזה פוגם בחיבור הרגשי שנוצר עם הדמויות לאורך הקריאה, אבל לא גורע במאום מההנאה שלה. "מנהרות" הוא ספר טוב וראוי, וחשיפה ראשונה נהדרת למי שרוצה להתחיל לקרוא קומיקס בעברית ולא בטוח איך.
"מנהרות", רותו מודן. הוצאת כתר ספרים, 275 עמודים