ישנם, אמנם, כמה אמני סיפור קצר מוערכים. אליס מונרו שזכתה בנובל לספרות ב-2013 היא דוגמא טובה, אתגר קרת זוכה להצלחה ברחבי העולם, אבל אני מנחשת שעדיין מדי פעם שואלים אותו מתי הוא כבר יכתוב רומן, ואני מקווה שהוא לא יעשה זאת, ושג'ורג' סונדרס, מחברו של קובץ הסיפורים הקצרים "עשרה בדצמבר", לא יישאל על כך מעתה.
הילדה המפונקת שנחטפת מביתה והשכן ממול שרואה ונלחם בכל מה שהוריו המדכאים הנחילו לו כדי לצאת ולנסות להציל אותה; האסיר שמשתתף בניסוי תרופתי שגורם לו לעשות דברים נוראיים ומנסה למצוא את הדרך לברוח; האישה שעברה ילדות קשה מנסה להיות אם השנה, לוקחת את ילדיה לאמץ כלב ופוגשת אמא אחרת שהחיים שלה עדיין קשים והדרך שלה להגן על הילד שלה נראית אחרת לגמרי; החייל המשוחרר שזורקים את אמא שלו מהבית ומנסה להשתלט על התקפי הזעם שלו: סונדרס יודע להפיח בכל הדמויות האלה חיים משכנעים לעילא. כולן עושות מעשים נוראיים לצד מעשים רחומים וטובים, והכוונות של כל הדמויות האלה יכולות להיות הפוכות לחלוטין, אבל קשה שלא להבין את כולן.
מה עובר להם בראש?
המציאות בעולם הסיפורי של סונדרס ממוקמת לפעמים בהווה ולפעמים בעתיד קרוב מאוד, עוד צעד אחד קטן ואנחנו שם, כמו ב"יומני בת-סמפליקה", הסיפור הארוך מכולם, בו אנו קוראים את יומניו של אב צעיר שעובד עבור תאגיד נוראי ונאבק בעוני, שבסך הכול רוצה לתת לבתו המתבגרת מתנה מוצלחת במיוחד ליום ההולדת. הרי לכולם יש בנות-סמפליקה בחצר, למה שלה לא תהיה כזו? סונדרס לא מרחם על הקורא, לא מסביר כלום, זורק אותנו באחת לעולם, בכל פעם קצת אחר, של דמויות אמריקאיות לעילא, והקורא צריך לנסות לא לטבוע, לקשור את כל החוטים זה לזה בעצמו, לפעמים לחזור קצת אחורה ולקרוא שוב, מה שהופך את הקריאה לאקטיבית ואת הסיפורים לאפקטיביים בהרבה. חכו שתקראו מהן או מיהן בדיוק בנות-סמפליקה.
השפה משחקת ב"עשרה בדצמבר" תפקיד חשוב מאוד: בכל הסיפורים אנחנו מתוודעים לדמות בשפתה. בחלקם המעבר בין נקודות מבט של דמויות שונות ולפיכך גם בין שפות שונות מפעיל כל כך הרבה משמעויות שזה מה שעושה את הסיפור. כך, למשל, בסיפור הראשון שבו אנחנו מקבלים את נקודת מבטה של אליסון שתכף תחטף, נקודת מבטו של קייל בוט, השכן האומלל, ואת נקודת מבטו של החוטף. בסיפור האחרון הנושא את שם הספר, נשמע את קולו של רובין, ילד אומלל ודחוי חברתית שיוצא להרפתקה שהמציא ביער המושלג ופוגש שם את איבר, פגוע מוח שיצא אל היער כדי לנסות למות שם. הם כל כך שונים זה מזה, והיכולת להציץ אל מה שקורה בראש שלהם באותו אחר צהריים שרקח עבורם סונדרס היא מתנה נהדרת שהקורא מקבל.
השפה הדיבורית המגוונת של הדמויות השונות הופכת את מלאכת התרגום למשמעותית ומאתגרת במיוחד, ואמיר צוקרמן לפעמים מצליח במלאכה (עם השפה היומנית הקצרה של "יומני בת סמפליקה" והשפה הנואשת ובו בזמן מנסה מאוד לעודד אצל המנהל האזורי הכותב מכתב לעובדיו ב"הפצרה"), אבל מדי פעם צורם ומזייף כשעליו להעביר אמריקאית מדוברת (כמו זו של בני הנוער ב"סיבוב ניצחון") וגורם לקורא לתרגם לאחור ולנסות להבין מה היה כתוב במקור. אל תתנו לזה לרפות את ידיכם. "עשרה בדצמבר", כפי שהצהירו רבים וטובים שמצוטטים על עטיפת הספר, הוא אחד מקבצי הסיפורים הקצרים המוצלחים של העת האחרונה. הוא חדש לגמרי וגורם לכם לחשוב, הוא עצוב ושמח ונפלא. תנו לג'ורג' סונדרס לכבוש אתכם.
עשרה בדצמבר / ג'ורג' סונדרס, כתר, מאנגלית: אמיר צוקרמן. 224 עמ', 94 ₪.