"אין א ריליישנשיפ" – תמר בלומנפלד
תמר בלומנפלד עושה משהו לא שגרתי בספרה הראשון "אין א ריליישנשיפ" – כותבת את הגיבורה שלה כדמות שטחית, נלעגת ודי בלתי נסבלת. מצד שני, היא עושה דבר לא שגרתי נוסף – מפרגנת לה בכמה רגעים של רגש אמיתי, שההסתכלות עליו לא אמורה להיות צינית אלא רצינית. האחרון, כמובן, הוא לא שגרתי לא בנוף הספרותי, אלא על רקע הכתיבה הקודמת של בלומנפלד, בעיקר בבלוג המצליח שלה "קשקושי רחוב" המפורסם ב"הארץ" – שמכל שאר הבחינות, הרומן הגרפי הזה הוא המשך ישיר שלו.
לא ברורות לי הטענות שהקומיקס שלה הוא טעם נרכש – קשה לי לדמיין מישהו שלא צוחק מהשפה הגסה, מאינספור השנינויות ומהדאחקות על הבועה התל-אביבית כבר מהרגע הראשון, ופתאום משנה את דעתו לאחר מכן. אני התאהבתי על ההתחלה. האיורים משדרים משהו קליל ולא מתאמץ, ויחד עם הצבעוניות הסגלגלה הופכים את חוויית הקריאה לנעימה גם לקוראים שלא רגילים לרומנים גרפיים. החיפוש אחר הפרטים הקטנים והמצחיקים שנשתלו באחורי הסצנה חשוב כמעט כמו העלילה עצמה. משחקי המילים והחרוזים טיפשיים כל כך שקשה לא לצחוק מהם. וסצנות הסקס המפורשות, כמו גם השפה הגסה-לפרקים, מרגישות נכונות ולא פרובוקטיביות. סיפורה של נעמי, אמנית צעירה שחיה חיים סחיים למופת כאשת איש משועממת, לא אמור להיות מקורי במיוחד – אבל הקריאה בו כיפית ומשעשעת מהעמוד הראשון ועד האחרון.
בנקודה הזו ראוי לציין שתי הנחות חסרות כל יסוד בנוגע לספר הזה, שאני עדיין נוטה להאמין בהן בקלות רבה – הראשונה היא שחלק נכבד מהקוראים של הספר הזה יהיה תל אביבים מהסוג שהוא אוהב כל כך ללעוג לו, והשנייה היא שגם בלומנפלד עצמה לא מאוד שונה מהם. זה חלק מהכיף – לצחוק על חתונות טרחניות, שופינג מיותר, סקס משעמם, אחיינים בלתי נסבלים, סלפיז מתאמצים, חופשות באמסטרדם, סמים מסוגים שונים, אמנים חסרי כישרון, רבנים חנפנים, דירות חדר בפלורנטין – כאילו שהם לא מרכיבים את חיי היומיום שלנו-עצמנו. בלומנפלד צוחקת על כל אלה ללא רחמים - אף אחד לא יוצא אצלה בזול. גם אם בסוף דמותה של נעמי מגיעה לאיזשהו פתרון, הוא עדיין לא מבטל את קיתונות הלעג שנשפכו עליה מקודם – ועל הבחירה הזו יש רק לשבח את המחברת.
אין א ריליישנשיפ / תמר בלומנפלד, כתר 2017
"פלא" - איריס אליה כהן
נהוג לומר שהיצירה באה מכאב, אבל שיריה של איריס אליה כהן (48), גם כשהם מביעים כאב, לא באמת משוכנעים בו. כשמו של הספר הזה, יצירתה מלאה פליאה - פליאה מהעולם; פליאה משלל מעשי היצירה, של שירים ושל בני אדם כאחד; פליאה מנופים, מטעמים וריחות; פליאה מרגעי ילדות שהפכו לזיכרונות לפני שהספקנו להבין מה בעצם קרה; פליאה ממש שיש ופליאה ממה שהיה ונלקח; פליאה מהאושר, ואפילו פליאה מהכאב, חזקה ממש כמו הסבל שהוא מסב. איריס של השירים האלו מסתובבת בעולם כמו ילדה פעורת עיניים, פעורת תאים, כל חושיה מופנים לארבע רוחות השמיים ולמטה ולמעלה והכול בבת אחת; זה היה יכול להיראות גרגרני לולא היה זה כה תמים.
"פלא" אינו ספר מוצלח יותר מ"שחרחורת" (2014), קובץ השירים הראשון של הסופרת והמשוררת, אבל הוא כן מרגיש ממוקד יותר. הנושאים האהובים עליה חוזרים, אבל העיסוק בהם נינוח יותר, לוקח את הזמן, לעתים גולש לתיאורים שאורכם מתאים יותר לפרוזה. אולי זה נובע מכך שבין השירים הפזורים בו, חלק מתוכנו של הספר הזה מאורגן כשלוש פואמות. הראשונה, "יולדות", היא החלשה ביותר בספר - זו אולי נקודת המבט שלי כגבר על שיר נשי בהכרח, שלא פעם מכוון את חציו נגד המין הגברי (בזעם שנובע יותר מכאבי הצירים מאשר ממטען אמיתי, לתחושתי בשיר הזה), אבל תיאור מסע הלידה האפי לא הרגיש אפי כלל, אלא דווקא טכני (רופאים, אפידורל, מסמכים שיש לחתום עליהם), וגם בתחום הזה התיאור הרגיש מרוקן מרגש, שכל שאר השירים בקובץ ספוגים בו.
בין השירים בשער "יש נשים אשר פותחות לבן כמו חלון", המזכיר מאוד את שירי "שחרחורת", ישנם כמה מוצלחים ("יש נשים", "ובכל ירח"), אבל הטקסטים הטובים באמת נשמרו לחציו השני של הספר. הפואמה "שיעורים בפרידה" מועכת את הלב בתיאורה את סיומה של מערכת יחסים ארוכה. "הכיסא הריק", רצף שירים העוסקים באבל על אביה המנוח של המשוררת, מצדיק את מאגרי הדרמה הגדולים שלו. ושני השירים החותמים את הספר, העוסקים בשירה עצמה, מהלכים קסם על הקורא - בייחוד "שירה אינה אלא תפילה", מהשירים החזקים ביותר של אליה כהן.
מרשימה העובדה שהספר הזה לא יצא בהוצאה עצמית או בהוצאה קטנה של אוספי שירה, אלא ב"ידיעות ספרים", שהוציאו לאור גם את "גלבי", הרומן האחרון של המחברת. נקודות החולשה שלו - לא מעט שירים (ופרקי פואמות) חסרי פואנטה מספקת שהיה אפשר להסתדר גם בלעדיהם, או תיאורים ערטילאיים-פואטיים מגוחכים קמעה - לא פוגמות בהיותו ספר שתחושת הפליאה שהובילה לכתיבתו מועברת גם אל הקוראים, וגם ספר שירה קומוניקטיבי במובן הטוב של המילה. ההתפעמות הגדולה מהכול ומכולם (חשבו טרנס מאליק) והרגש הנשפך יקלו על שיריו לגעת בנפשותיהם של קוראים רבים, וזה לא הופך אותם לזולים או רגשניים - אלא להפך, מעיד לטובתם.
פלא - פואמות ושירים / איריס אליה כהן, ידיעות ספרים 2017, 174 עמודים
mako תרבות בפייסבוק