"קלרה והשמש", הרומן השמיני של הסופר הבריטי זוכה פרס נובל קאזואו אישיגורו, מתרחש בארה"ב בעתיד לא מוגדר. המספרת בגוף ראשון היא קלרה, חברה מלאכותית שניזונה מהשמש ומופקדת לספק שירותי חברות מלאים למי שרוכש אותה. היא אמנם לא הגרסה המתקדמת ביותר בשוק, אבל היא ניחנה בכושר התבוננות מיוחד שמשתלב עם יכולות רגשיות מפותחות: "ככל שאני מתבוננת ורואה יותר, רגשות רבים יותר נעשים זמינים לי" (עמוד 97), היא מעידה על עצמה, וממשיכה למלא את תפקידה בחריצות.
דרך חלון החנות בה מוצעת קלרה למכירה היא לומדת על העולם שבחוץ, עד שהיא נקנית על ידי ג'וסי בת ה-14, נערה חולנית שבהמשך העלילה גורמת לקלרה לפעול באקטיביות אף מעבר לתפקידה המקורי - ולהניע על הדרך גם את סביבתה לפעול ולהתגושש סביב הרצון להיות אחד בשביל השני בכל מחיר.
הראייה של קלרה את העולם מאפשרת לה לזהות אלמנטים וניואנסים שיכולים להיזנח בראייה האנושית הכוללת. היא בוחנת את העולם באופן מיקרוקוסמי, מקטעים מקטעים, היא לא מניחה שום הנחה מראש - ומהר מאוד לומדת עוד ועוד על אנשים ומה שמניע אותם, למשל: "לא פעם לאנשים יש צורך לתחזק צד של עצמם שאותו יוכלו להציג לעוברי־אורח - כמו בחלון־ראווה, כביכול - ושלא צריך לייחס הרבה חשיבות לתצוגה כזאת לאחר שהרגע חלף" (עמוד 85).
קלרה גם מפתחת מערכת יחסים רצינית עם השמש (אליו היא מתייחסת אליו תמיד כ"הוא") שזולגת למחוזות פגאניים של תפילות, קורבנות, והעלאת השמש לדרגת אל רחום ומושיע. למרות העובדה שמדובר ביצור טכנולוגי, זה לא נראה מוזר - אדרבה, גם היחס לעל טבעי מקבל תבנית לוגית ברורה. האופן הסדור בו קלרה רוכשת ידע ומסיקה מסקנות תקף באותה מידה גם ביחס ל"אמונות תפלות", שמשתלבות בטבעיות במגרש המשחקים של קלרה ונרתמות לרצונה למלא את תפקידה כ"חברה".
ז'אנר המד"ב, בעיקר במדיום הוויזואלי, משקיע לא מעט בנראות של הדמויות הטכנולוגיות - נראות שמשרתת את העלילה ובעיקר את היחס הרגשי של הצופים ליצור הכלאיים שמנסה להשתלב או להרוס או גם וגם. אבל בניגוד למה שקורה בדרך כלל בז'אנר, ב"קלרה והשמש" אין כמעט התייחסות לחזות של קלרה למעט העובדה שיש לה שיער קצר וכהה והיא נראית "קצת צרפתייה". המובנות מאליה של קיומה של קלרה בעולם, וההתמקדות הכמעט נטורליסטית בהתרחשויות עצמן, מאתגרת עוד יותר את הגבול שכבר טושטש בין בני האדם למכונות.
מה שמדהים ב"קלרה והשמש" זו העובדה שלא מתרחש בו שום דבר מדהים. עד עמוד 200 באמת לא קורה כלום, וגם האירועים שמתרחשים לאחר מכן - ושעדיף לדעת עליהם כמה שפחות לפני הקריאה - לא חורגים למחוזות יוצאי דופן. אפשר בקלות לקרוא את הספר כמסמך תיעודי, ממואר, אוטוביוגרפיה של יצור שכולנו מכירים או יכולים להכיר. קלרה ממוצבת כאן כדמות הראשית שמתווכת לנו את הסיטואציה, היא לא "מנוצלת" כדי לתעתע בנו או להוביל להזרתה של הדמות או העלילה כולה. אם נתעלם מהפרטים הטכניים ונתמקד בתוכן, הלוא יש לנו כאן דמות אנושית - מתבוננת, סקרנית מאוד, מעט מוזרה ובראש ובראשונה חברה מסורה.
בין אמא אדמה ל"מייגן"
מה בכל זאת כן "מסגיר" את קלרה? מה שאין בה, פגמים. היא החברה המושלמת, היא לעולם לא תתנכר או תתנגד לתפקידה הראשי, והיא תעשה הכול עבור ג'וסי מבלי לדרוש כלום לעצמה. רעיון הבינה המלאכותית כפתרון לכל מה שאנחנו לא יכולים או לא רוצים לתת אחד לשני מדובר בתקופה הנוכחית מיום ליום, ונשאלת שוב ושוב שאלת המקום של האינטליגנציה המלאכותית בחיינו. זה גם מזכיר את התמה של הסרט "מייגן", שריסק את הקופות ושיגע את האינטרנט; מה שמניע את העלילה ב"מייגן" הוא הרצון של ג'מה להעניק לאחייניתה קיידי חברה טובה שתחפה על מה שהיא לא מעוניינת לתת לה – ולכן היא מרכיבה את מייגן, בובה רובוטית עם אינטליגנציה מלאכותית מפותחת (אלא שמייגן מתגלה כבובה חכמה קצת יותר מדי).
בהתייחס ליצירות עצמן, כמו "מייגן" כך גם "קלרה והשמש": שתיהן לא מושלמות, לא מהודקות, וכמעט כמו כל יצור אנושי יכולות בקלות לאכזב, להרתיע או לא להגשים את הפוטנציאל שיכלו לו. ואולי זו הנקודה החשובה שעולה משלל הדרכים והניסיונות שלנו לעצב עולם אינטימי על-אנושי. במקרה של קלרה, הניסיון הזה אמנם לא מייצר התנגשות חזיתית בדומה למה שקורה עם מייגן, אבל חוסר האפשרות להתנגשות במקרה הזה גם הוא דרך לדבר את ההבדל בין אנשים למכונות: הוא מסמל את חוסר האפשרות לייצר עם בובה קרבה אנושית, מפתיעה, מנוכרת לעתים - אבל כזו שתמיד מונעת אל עבר התקשרות חיה וריזומטית.
אבל הרלוונטיות של "קלרה והשמש" לא מסתכמת בתובנות כאלו ואחרות על מערכות יחסים והאדרת האדם החבול בהשוואה למכונה המושלמת. חשיבותה של היצירה נמצאת פחות בסיפור עצמו - המועבר באופן מרשים, אך לא חדשני במיוחד - ויותר בתזכורת למניעים שמובילים אותנו להתעסק עם מי שכל כך שונה מאיתנו, לכאורה. אפשר לומר שבדומה ליצירות קולנועיות מהשנים האחרונות, שהיטיבו להציג מערכות יחסים מתעתעות באנושיותן כמו "טלה" או "טיטאן" המופלא, גם "קלרה והשמש" היא פחות יצירה בז'אנר המדע הבדיוני, והיא יותר בכיוון של מטא-מד"ב. אגב, הזכויות של "קלרה והשמש" כבר נרכשו לטובת עיבוד קולנועי, ועליו הופקדה דאבי וולר ("מד מן", "גברת אמריקה").
הבנאליות של קלרה, כמו גם ההאנשה של דמותה עד כדי שעמום, ממחישות את ההתמודדות האנושית העל-תרבותית עם הפערים בין חי לצומח לדומם; את העובדה שהתנועות הקמאיות שלנו לא משתנות יותר מדי. פעם האנשנו את השמש, היום אנחנו מאנישים את הרובוטים, וארכיטיפים כמו "אמא אדמה" או "הזקן החכם" משוחזרים בימינו בבובות יודעות כל.
ניאנדרטליים מאחורינו, בינה מלאכותית לפנינו ואנחנו בתווך לכודים, נאבקים לסדר את העבר והעתיד באופן שישאיר אותנו תמיד במרכז. הפופיות המד"בית אמנם מאתגרת את הסדר הקיים, אבל עדיין ממקמת כגיבורים את בני האנוש ואת היכולת או אי היכולת שלהם להתנהל מול קיומים אחרים; אל מול המגמה הזו, דמותה של קלרה - שממוקמת היא כגיבורה - היא הגלגול העכשווי של הניסיון המיתי להזכיר למי שמעוניין שאנחנו לא כאלו ייחודיים.
"קלרה והשמש", קאזואו אישיגורו | מאנגלית: דבי אילון | הספריה החדשה, 290 עמודים | 96 ש"ח