רומן ביכורים הוא ה-הזדמנות להוכיח את עצמך, וטס גאנטי (31) תופסת אותה בשתי ידיים. הפרק הראשון של "מאורת הארנב" הוא באורך עמוד אחד בלבד, והעמוד הזה מתפוצץ מטירוף, יצירתיות ורגש בריכוז שלא רואים כמותו לעתים קרובות. הוא מציג את הדמות הראשית, ומגלה לנו שבסוף הספר היא "יוצאת מגופה" - כלומר בונה את השלד הסיפורי ומאפיין את המנוע העלילתי כתעלומת מסתורין, שהשאלה המנחה אותה היא לא "מה קורה בסוף" אלא "מה הוביל למה שקורה בסוף". הוא מדגים הומור, רגישות ותשומת לב לפרטים הקטנים. ויותר מהכל, הוא מציג את אחד הרעיונות המרכזיים של היצירה, חלק בסיסי מתפיסת העולם שלה: הערבוב בין היומיומי לאקסטטי.
הדמות הראשית שלנו היא בלנדין, ילדת אומנה שהגיעה לגיל 18 ועברה לגור לבדה לראשונה בחייה. כלומר, לא לגמרי לבדה: בדירה משותפת עם שלושה נערי אומנה נוספים, ילדים אבודים שמחפשים משמעות לחייהם, ומתאהבים כולם בנערה הצנומה, החיוורת, היפה והחולנית למראה. הארבעה גרים בדירה במתחם שיכון רעוע שזכה לכינוי "מאורת הארנב", והספר נותן במה גם לדייריו האחרים, כמו אישה ערירית שעובדת באתר הספדים ואמא צעירה שלא מסוגלת להסתכל לתינוק שלה בעיניים. יש גם מורה מעונה בתיכון וגבר מבוגר שלא התגבר על טראומות הילדות שלו, כולם קשורים בדרך זו או אחרת לבלנדין או לערב שבה היא "יוצאת מגופה". גאנטי בונה גלריה של דמויות בודדות ואומללות, ומציירת בעזרתן דיוקן של אמריקה ענייה, מזוהמת, וכן - בודדת ואומללה בעצמה. קפיטליזם, אילי הון מושחתים וזיהום סביבתי נמצאים גם הם בתמונה של ואקה וייל, העיר הבדיונית שבה מתרחש הסיפור.
למרות העליבות השולטת, הן ברמת המיקרו והן ברמת המאקרו, גאנטי לא מעוניינת לדכא את הקוראים, אלא להפך - לגרום להם להתעלות. יש לה את הכישרון לבנות דמויות עמוקות, לחשוף את מגרעותיהן ואף ללעוג להן לפעמים, ובכל זאת לעולם לא לאבד את החמלה כלפיהן. היא יורדת לפרטים הקטנים ביותר ועדיין מצליחה לשמור על עניין ולא לעייף. היא מזגזגת בין נקודות מבט בקלילות ובאלגנטיות, לפעמים באותה פסקה ממש, כדי ליצור תמונה מורכבת ושלמה ככל האפשר ולנסות להבין כמה שיותר מהמעורבים בכל סיטואציה.
הכלי החזק ביותר של גאנטי הוא הכתיבה שלה: נועזת ויצירתית, שיודעת להצחיק כשצריך ולרגש כשצריך. לפרקים היא מזכירה סופרים כמו דיוויד פוסטר וואלאס או מרישה פסל, אבל יש לה אופי ייחודי משל עצמה, והוא פשוט ממגנט. הייחודיות ניכרת גם מבחינה מבנית: זגזוג בלתי פוסק בין דמויות ונרטיבים שונים, בפרקים באורך משתנה - מחצי עמוד ועד עשרות עמודים. גאנטי מגיבה לצורך הסיפורי בכל נקודה, ומשלבת בטוב טעם גימיקים כיפיים: למשל פרקים שהם רק רשימה של ציטוטים, או החשיפה הדרמטית של מעשה האלימות בסוף הספר, שמתבצעת קודם כל בפרק שכולו ציורים (!), ומיד אחריו בפרק שכולו משפטים קצרים, עובדתיים ויבשים - שתי טכניקות קונטרסטיות ששוברות את סגנונו של שאר הרומן, בדיוק כמו שהסצנה שהן מתארות שוברות את קו חייהן של הדמויות.
"מאורת הארנב" בורא עולם עשיר ביותר, וכשנשאבים אליו לא רוצים לצאת. השאיבה הזו עוזרת להחליק את הנקודות החלשות יותר שלו. הראשונה היא התרגום העברי - קטיה בנוביץ' המנוסה עושה מה שהיא יכולה, ובכל זאת המקור באנגלית מהדהד באופן בלתי פוסק. זה החיסרון של לקרוא סופרת מוכשרת ומיוחדת שלא בשפת המקור: השימוש שלה במילים טבעי, יצירתי ומדויק כל כך שמשהו בהכרח ייאבד בתרגום. השנייה היא סופו של הספר, שמביא לשיא את קווי הסיפור של רוב הדמויות אבל לא של כולן. באופן מעניין, הדמות העגולה ביותר, שעוברת את התהליך הברור והמספק ביותר, היא בכלל לא הדמות הראשית, אלא אחת מדמויות המשנה - בחירה שאפשר לבקר ואפשר פשוט לקבל.
בסופה של יצירה עשירה ומספקת כל כך, יש לסופרת מספיק קרדיט כדי לעשות כל מה שהיא רוצה. את המתנה שלה לקוראים היא כבר נתנה: רומן שהקריאה בו היא עונג למוח והתרחבות של הלב.
"מאורת הארנב", טס גאנטי | תרגום: קטיה בנוביץ' | הוצאת כנרת זמורה דביר | 384 עמודים