נשים. אי אפשר איתן, אי אפשר בלעדיהן, כי אז כל העולם מתדרדר לאפוקליפסה רצחנית של גברים פסיכים שרק מחפשים מכות, לא ככה? תאמינו לי, רק נשים יודעות לחיות ביחד בהרמוניה, אלא אם כן אתם תופסים אותן לפני הקפה של הבוקר ואז, וואי וואי אתם ז"ל אם תעזו לעצבן אותן, אם איי רייט?
הסטנדאפ החתרני הנ"ל נמתח על פני 700 עמודים ברומן החדש של סטיבן קינג ובנו אוון קינג, מינוס הפאנצ'ים פלוס תיאורי מוות צבעוניים. רומן האימה החדש של סופר המתח המפורסם של המאה (ובנו!) קופץ טרמפ על שיגעון ה-metoo# והשיח המגדרי באופן שממש מרים להנחתה לאיזה מאמר פמיניסטי זועם: יום אחד כל נשות העולם מגלות שכשהן נרדמות הן לא מתעוררות יותר. הן הופכות לפקעת ונעטפות במין חומר הפרשתי אורגני לבנבן-שקוף ודביק ועוד שלל שמות תואר שמכריחים אתכם לחשוב על זרע, ומתעוררות בממד אחר, הרמוני ונפלא של נשים בלבד. כשמישהו מנסה להעיר אותן, הן חוטפות עצבים וקופצות עליו בנהמה ומשתוללות ומתפרעות באופן חסר פרופורציה ועוד שלל תיאורים שמתעקשים לגרום לכם לחשוב על פי.אמ.אס. בינתיים הגברים שנותרו מאחור מתמודדים עם עולם נטול נשים, ומגלים שבלעדיהן הם די בהמות ואף פעם לא יודעים איזה יוגורט צריך לקנות בסופר. כדי לפתור את המשבר האנושות תצטרך ללמוד לגשר בין שני המינים. סוף! הנה 10 טיפים לדייט מוצלח וקופון לצללית של רבלון.
"יפהפיות נמות" מצטרף למגמת התקשקשות מצערת בה שוקע קינג בשנים האחרונות. קשה לאתר ברומנים האחרונים שלו את הפסיכולוגיה המבריקה של "הניצוץ", המקוריות של "קוג'ו" או הבעתה של "בית קברות לחיות", והוא כותב יותר מותחני טיסה מאשר יצירות מופת. הדימויים שלו סתמיים ועצלים - למשל, לדמות האלה-אישה שמטילה את כישוף ההירדמות מלכתחילה, ומייצגת את כל המין הנשי ואת האפשרות להתחיל את האנושות מחדש, קוראים איב, כמו חווה התנ"כית. המעבר הקסום בין העולמות הוא דרך עץ קסום שעליו שומר נחש קסום, סיירסלי. חווה, עץ ונחש, כמו סיפור של תיכוניסט שצוהל "אני אקרא לדמות שלי חיים כי היא מייצגת את החיים אומייגאד אני גאון". ובעיקר נדמה שבסרט הזה כבר היינו: גם ב"העמדה" חטפה מגפה מסתורית את רוב תושבי כדור הארץ, והנותרים התאספו סביב דמות מיסטית שהציבה אותם מול צומת מוסרי. גם ב"מתחת לכיפה השקופה" עקבנו אחרי תושבי עיירה מתחרפנים מול משבר נסי ומאבדים צלם אנוש. הטוויסט המגדרי לא רק שלא מוסיף, הוא בעיקר גורע.
מלכתחילה כל היצירה הזאת נראית חשודה: לא רק שסופר גבר לוקח על עצמו, ב-2017, לכתוב ספר שמתיימר לתאר את עולמן הסודי של הנשים, הוא גם מצרף לפרויקט הזה את הבן שלו, כמו באיזה טיול דייג גברי בוויסקונסין. "היי בן, אתה בא לכתוב איתי 700 עמודים על מקומן של נשים בהוויה האנושית?". קשה להאמין שקינג אינו מודע לאירוניה של הבחירה הזאת, אבל הרי גם הרומן עצמו רצוף בליינדספוטס של חוסר מודעות: איב, אותה אלה בלבוש גשמי שמייצגת את כל כל הנשים בעולם, היא אישה יפהפיה, ילדותית, פטפטנית ואימפולסיבית שמסתובבת רוב הזמן בעירום. בזמן שכולם מסביב אפופי אימה ורצינות, היא מצחקקת ומקפצת ומשחקת באייפון. זהו הארכיטיפ הנשי לדעת קינג (ובנו!). השוו, למשל, לדמויות המיסטיות הגבריות בלבוש גשמי שהופיעו בספריו, כמו רנדל פלאג ב"העמדה" או לילנד גאנט ב"דברים שצריך": אנשים מסתוריים בחליפה מכובדת, רציניים, מעוררי יראה. לא לחינם הציור על עטיפת הספר הוא של אישה יפה בשחור לבן עם עיניים מכוסות ושפתיים אדומות פתייניות, כמו ברומן ארוטי זול של אי. אל. ג'יימס: זה לא עולמן הסודי של נשים, זה עולם הפנטזיה של גברים. מגפת השינה מציבה את נשות העולם בין שני הקצוות של הפנטזיה על האישה כאוביייקט: מצד אחד היפהפיה הנרדמת מהאגדות, עם עולמה הסודי והמסתורי שמעבר לגשמיות, מצד שני - מישהי שתסתום תפה ותיתן לזיין אותה. מצד אחד האלה הנשית ששולטת בעולם שמעבר בעזרת כוחות הכישוף המיתיים שלה, מצד שני - איזה ציצים!
וגם אם הדימוי של נשים בתרדמת שהופכות לחפץ דומם והריפרור ליפהפיה הנרדמת הוא בבירור אירוני (אחת הנשים בספר אף אומרת במרירות שכל חייה בעלה התייחס אליה ממילא כאילו הייתה בתרדמת, אז למה לה לפחד ממגפת השינה שתוקפת את נשות העולם עכשיו), קינג (ובנו!) לא מצליח לחלץ אותו מהמשמעות המיזוגנית המקורית שלו. שום תובנה חדשה על האישה לא עולה כקונטרה לדימוי המשתיק והמחפיץ שנושא את שם הספר. גם העולם שאליו מגיעות הנשים הישנות, שמתפקד כמעין קומונה מטריאכלית מקסימה, הוא סימון משעמם של סולידריות נשית מדומיינת, "הו, אילו הנשים היו מנהלות את העולם, אנחנו הגברים סתם אהבלים מצחיקים שלא יודעים להכין חביתה". ובכלל, האם גם טרנסג'נדריות מגיעות לעולם הנשים הזה? האם גם הן נרדמו? לפי מה בוחרת מגפת השינה את קורבנותיה, וכמשתמע מזה - מה זה בעצם "להיות אישה"? קינג לחלוטין מדלג על כל הדיון הזה, כי אין לו באמת תובנות על נשיות. הנושא כולו הוא הסחת דעת טרנדית, תירוץ לכתוב שוב את "העמדה" רק למילניאלז.
וזה קצת מאכזב, כי קינג כן יודע לכתוב נשים. הוא כבר הוכיח ב"המשחקים של ג'רלד" שהוא מסוגל להיכנס לראש של אישה באופן אמין, ואפילו לנתק אותה מקונטקסט מיני - גם כשהיא קשורה עירומה למיטה. אולי זה קשור לעובדה שכמעט בכל ספר שלו, הוא מודה בסופו לאשתו טביתה, סופרת גם היא, על שכתוביה והערותיה. מוזר שדווקא בספר שעוסק במהות הנשית, ושבוחר במכוון דימויים מחפיצים כדי לנתץ אותם, קינג (ובנו!!!) מתרשל כל כך בשרטוט שלה. הנשים מוצגות לנו כ"אחר" מפחיד, שאולי ביום-יום נראה כמו כולנו אבל ברגע האמת יתגלה כיצור נפרד לגמרי, עם עולם משלו וכללים משלו ואז אללה יוסתור מה יהיה. מי יודע מה חושב היצור המשונה הזה מאחורי העפעפיים הסגורים, המסתוריים? ואיך אנחנו, בני האדם הרגילים - כלומר הגברים - נתמודד עם הטירוף שלו כשהוא יפקח את עיניו?
אוי לא, שכחנו להרים את הגרביים מהרצפה - ברחו על נפשותיכם!
"יפהפיות נמות", סטיבן קינג ואוון קינג. מאנגלית: אינגה מיכאלי. הוצאת מודן, 720 עמודים