ספרו הקודם של ד"ר מיכה גודמן, "סודותיו של מורה הנבוכים", היה רב-מכר מפתיע ומוצדק. מפתיע – מכיוון שמי היה יכול לחזות שחיבור על פילוסוף מסובך להבנה מימי הביניים יעניין קוראים רבים כל כך? מוצדק – משום שגודמן הצליח להציג את הגותו של הרמב"ם בצורה בהירה ומתוך מתן דגש על הרלוונטיות שלה גם לימינו.
כתיבתו של גודמן מסודרת ושיטתית מאוד – הקורא תמיד יודע על איזו שאלה גודמן הוא מבקש להשיב, מהו הטיעון המרכזי שלו וכיצד מתקשר כל פרק למכלול. לגודמן יש יכולת לסכם טענות וניגודים מורכבים במשפטים קליטים ונחרטים בזיכרון, כמו מורה שמדגיש את הראוי להדגשה, את המסקנה שצריך לדעת לקראת המבחן (והדברים נאמרים כאן כשבח).
עם זאת, בספרו על הרמב"ם חטא גודמן בהצגת פנים חיוביות מדי של ההוגה היהודי, באופן שגימד – אם לא הסתיר לגמרי – את הצדדים הבעייתיים, השוביניסטיים ושונאי הזרים שלו. כשספרו החדש של גודמן, "חלומו של הכוזרי", הגיע לידיי, פתחתי אותו בסקרנות כדי לגלות האם גודמן השתחרר מהפגם הזה שלו.
החלום
התשובה היא כן ולא. הפעם גודמן לא ניסה להסתיר את הבלתי ניתן להסתרה, והודה במפורש כי בעיני רבים נחשב הכוזרי לספר גזעני. כזכור, ספרו של יהודה הלוי התפרסם מעט לאחר שנת 1100 לספירה ותיאר דיאלוג דמיוני בין מלך כוזר לבין חכם יהודי, שבסופו החליט המלך להתגייר ובעקבותיו התגיירה ממלכתו כולה. הגרעין ההיסטורי של הסיפור נעוץ בכך שאכן התקיימה ממלכה יהודית אדירה, ממלכת הכוזרים, באזור הקווקז, עד לפני כאלף שנה. בספרו של הלוי מתואר כיצד מלך הכוזרים שוחח עם אלוהים בחלום, והאל אמר לו שכוונתו רצויה אך מעשיו אינם רצויים. לאחר שהמלך הזמין אליו פילוסוף, חכם נוצרי וחכם מוסלמי ולא השתכנע מדבריהם, הוזמן לחצר המלוכה חכם יהודי ששכנע את המלך באמיתותה של הדת היהודית.
בהקשר הגזעני, המשפט המפורסם ביותר בכוזרי, שאותו מזכיר גם גודמן, קובע כי היהודים נעלים על גויים כפי שגויים נעלים על בעלי חיים. בנוסף לזה, וגם מכך אין גודמן מתעלם, החכם היהודי טוען בפני המלך שרק יהודים יכולים להגיע לנבואה, שאדמת ארץ ישראל היא קדושה וכי העברית נעלה על כל השפות. חידושו הגדול של גודמן הוא בקביעה שאין זו העמדה של ספר הכוזרי, וכי הספר הוא רק זירה להתחבטות פנימית של מחברו, יהודה הלוי, ולא להצגת עקרונות מוחלטים (כגון העיקרון הגזעני). לפי גודמן, מי שמאשים את הספר בגזענות מתעלם מכך שהספר אינו מונולוג, אלא דיאלוג שבו מתגוששות עמדות שונות (בהקשר זה בעד ונגד גזענות), שהלוי אינו מצדד בהכרח באחת מהן. הבעיה היא שגם אם זה נכון, לא ברור מדוע צריך קורא מודרני לנהל דיאלוג עם עמדה גזענית ומדוע עליו לגלות סובלנות להשמעתה, גם אם אינה העמדה היחידה המובעת בספר מסוים.
הטבח
בעיה נוספת עולה מטענתו של גודמן לפיה "יש יסוד אנכרוניסטי בהתקפה הליברלית על ספר הכוזרי. גם אם יש בכוזרי גזענות, אין זו השקפה גזענית בנוסח המאה העשרים. אין זו תפיסת עליונות לאומית שמולידה אלימות כלפי שאר האנושות, אלא כזו התובעת מחויבות גדולה יותר כלפיה". טענתו של גודמן, לפיה גזענות הובילה לאלימות בקנה מידה גדול רק במאה העשרים, היא עצמה אנכרוניסטית. היא מתעלמת מכך שזה בדיוק מה שקרה בעת כתיבת ספר הכוזרי, בעת מסעי הצלב, ומתעלמת גם ממסעי הטבח הגזעניים ההמוניים בהם עוסק התנ"ך, אם זה הטבח שביצעו היהודים באויביהם בשושן הבירה לאחר תבוסת המן הרשע ואם זו הקריאה להשמיד את עמלק.
האמת
כך ששוב, למרות מעלותיו הרבות גם בספר זה מנסה גודמן להכשיר את הבלתי ניתן להכשרה. אין לי שום ספק בהתנגדותו הכנה והעמוקה של גודמן לכל גזענות באשר היא. אז מה קרה כאן? הרושם שלי הוא שכאדם מאמין ויהודי שומר מצוות, מחויבותו של גודמן לטקסט יהודי קנוני גברה על מחויבותו כחוקר אל העובדות. גודמן, אולי באופן לא לגמרי מודע, בחר לפעול כאן כשגרירה של היהדות יותר מאשר כשגרירה של האמת. זוהי אולי בחירה לגיטימית, אך כל קורא שייקח לידיו את הספר הזה, שמצוין במעלות רבות, חייב להיות מודע לה.