נוכחותו של העבר אופפת את כל עשרת הסיפורים באנתולוגיה "אושוויץ, עיר שלווה", אך בשום שלב הוא לא "הסיפור". "איני רוצה לכתוב על שום להקה חומה", מצהיר פרימו לוי בשיר שפותח את הספר, ושמציג להקה חומה וארוכה של נמלים שנמתחת על פס המסילה. מי שירצה להתעסק בגורלן הטרגי של הנמלים מוזמן לחזור לעדויות האישיות של לוי בספריו האחרים: "הזהו אדם" ו-"כך היה אושוויץ".
פריזמת הזמן של "אושוויץ, עיר שלווה" רחבה ומגוונת. שניים מן הסיפורים מתרחשים באושוויץ, לצד אחרים שמתארים זיכרונות ומפגשים מאוחרים של לוי עם אנשים מאותה התקופה. שלושה סיפורים נוספים מפליגים למקומות וזמנים שונים, ומציגים רעיונות מד"ביים שתכליתם ייעול והשבחת בני האדם: "פרפר מלאכי" מתאר ניסוי של הפיכת אנשים למלאכים; "ורסמינים" מציג פרויקט מחקרי שמטרתו לבטל כל כאב אנושי ולהמירו בהנאה; "היפהפייה הנרדמת במקרר" הוא מחזה קצר על נערה שהוקפאה למשך עשרות שנים עם גיחות קצרות לחיים מתומצתים.
"המציאות תמיד מורכבת יותר מהבדיון: מסורקת פחות, מחוספסת יותר. מעוגלת פחות" (עמ' 88), כותב לוי בסיפור "ונדיום", ובו הוא מתאר חילופי מכתבים עם ד"ר מילר - אותו זיהה לאחר שנים כאותו ד"ר מילר מהמעבדה באושוויץ. שילובם של הסיפורים המד"ביים עם ההתרחשויות האנושיות לא רק שאינו פוגם בחוויית הקריאה – במיוחד לאור העובדה שסגנונו המלוטש של לוי נשמר – הוא גם ממחיש במידת מה את קורות חייו של לוי, שהחל את דרכו ככימאי ועם השנים שילב יותר ויותר את מלאכת הכתיבה האישית, המסאית והפרוזאית. כמו האלכימאים שעוד לפני התפצלות המדעים עסקו בניסויים בחומר וחוו דרכם את תהליכי הנפש, אצל לוי המסלול הוא דו כיווני. "אפשר לומר שהפכתי את אמצעי התצפית על ראשו: הבטתי בדברים טכניים בעין של איש־רוח, ובענייני הרוח בעיניים טכניות", הוא מעיד על עצמו בהקדמה לספרו "מקצועות של אחרים" (עמ' 5).
"סיפור כמו זה אינו סגור בתוך עצמו" (עמ' 102), מסכם לוי את הסיפור "מלך היהודים" שמציג את מעלליו של חיים רומקובסקי, נשיא הגטו בלודז'. "הוא הרה שאלות יותר משבכוחו לספק תשובות והוא מותיר אותנו תלויים באוויר. הוא צועק ותובע פשר". התביעה לפשר לא מסתכמת ביחס לתקופה כזו או אחרת. תהא זו עדות קורעת לב על זוועות הימים ההם, תיאור מפורט על קרבות פטישים אכזריים בין גלדיאטורים למכוניות או מסה על "היצורים הכי עליזים בעולם" - ככל שנחשפים לעוד ועוד מכתביו ונושאיו המגוונים של לוי, אי אפשר שלא לחוש ולהתרומם מכוח נוכחותו של המבט התאב, הסקרן. שילוב נדיר של עיניים בוחשות ובוחנות כל אירוע כחדש, ייחודי ופרטי, יחד עם תפיסה רחבה שמצליחה לייצר מובן ורצף.
את הסיפור הנושא את שם הספר, "אושוויץ, עיר שלווה", פותח לוי כך: "אחד ממצבי הנפש הכי נפוצים בלאגר היה, למרבה הפליאה, הסקרנות. אכן, מעבר להיותנו מבוהלים, מושפלים ונואשים, היינו גם סקרנים: רעבים ללחם וגם רעבים להבין". רוחה של הסקרנות, כפי שהיא מתגשמת בעושר הנושאים עליהם כתב לוי לאורך השנים, מעידה יותר מכל על חירות פנימית שמתנגדת לכל אפשרות של קיפאון. לא סקרנות נינוחה או הרפתקנית אלא כזו שלוחצת, דוחקת וגוברת על כל הגבלה (ספרו הצבעוני, "לילית ואחרים", ממחיש זאת בדרך הטובה ביותר). "המעבר מהכללי אל הפרטי צופן תמיד הפתעות מגרות" (עמ' 86), כותב לוי ובכל הזדמנות הוא מחכה לה, להפתעה, לרגע הנכון שבו יצוץ האישי, הפרטי. וכשזה צץ לוי נשבה, נשבה בחירותו שלו עצמו שלא מתירה לו לצמצם את המבט, להיצמד לתבנית המוכרת, גם אם זה בא על חשבונו. למשל, כפי שכתב בעמ' 88: "היריב מסיח את דעתי, הוא מעניין אותי יותר כאדם מאשר כיריב, ואני עומד ומקשיב לו ומסתכן שאאמין לו".
בספרו "הזהו אדם" תוהה לוי האם נוכח עולם כה אכזרי ומורכב הוא "ייאלץ" להמציא איזו שיטה ולחיות על פיה - "או שמא רצוי יותר להסכין לעובדה שאין לי שום שיטה" (עמ' 42)?. בפרספקטיבה של עשרות שנים אחרי, אפשר רק להתרשם שלוי הצליח להסתדר בלי שיטה, וטוב שכך. בלי שיטה שהייתה אולי מצמצמת את המרחב המפרה, שהייתה מגבילה ואף מחלישה את הסקרנות.
"חוסר השיטה" לא בא על חשבון השיטתיות. אדרבה: הירידה לפרטי פרטים והראייה המיקרוקוסמית - שלא פסחה על בני אדם, בעלי חיים, תמיסות וגבישים - באות לביטוי אסתטי בכתיבתו הסדורה והמפורטת של לוי. הוא אף יצא נגד הכתיבה העמומה והתייחס אליה כביטוי חסר אחריות: "לא נכון שרק באמצעות עמימות מילולית אפשר לבטא אותה עמימות שכולנו בניה, אשר שוכנת במעמקינו. לא נכון שכאוס בדף הכתוב הוא הסמל הטוב ביותר של הכאוס המוחלט שהוא מנת־חלקנו: האמונה שככה זה היא אחד החוליים הטיפוסיים של המאה חסרת־הביטחון שלנו" ("מקצועות של אחרים", עמ' 140).
חירותו של לוי לא הייתה "צריכה" את אושוויץ כדי להתקיים, כדי לקיימו ככימאי וכותב, מפרק ומרכיב, הורס ויוצר. לוי לא היה מוכן להתמכר לאופיום של הטרגיות. הזיכרון הפתולוגי ששימר בכל מה שנוגע לחוויותיו באושוויץ לא שיתק את יצירתו לא בתוכנה ולא בצורתה. בשיר שחותם את האנתולוגיה, "מזמור המתים לשווא", הוא מבהיר במספר מילים את הרלוונטיות של העבר מבחינתו: "בלתי מנוצחים אנחנו, כי הובסנו כבר, בלתי פגיעים כי כבר כבינו. יצחיקונו טיליכם".
"אושוויץ, עיר שלווה", עשרה סיפורים מאת פרימו לוי | מאיטלקית: מירון רפופורט
הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד
140 עמודים, 92 שקלים חדשים