תחשבו על זה: מתי קראתם ספר או ראיתם סרט שעוסק בהווה ומתאר אהבה הרואית וגדולה מהחיים, סטייל רומיאו ויוליה או אנה קארנינה? הרי אם כבר יש סיפור אהבה, אז הוא הוא מלא התחכמויות וציניות, כמו למשל "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", שנשען אמנם על המודל הג'ורג'יאני של ג'יין אוסטן, אבל מוסיף לו קריצות והסתייגויות לרוב, כי אנחנו הרי יודעים הכל, ואיננו תמימים כמו אבות אבותינו.
בדיוק על העניין הזה חשבה הסופרת האמריקאית אדית וורטון (1937-1862), כשהחליטה לקרוא לרומן שלה "עידן התמימות". המעניין הוא שכבר מבחינתה, העולם הרשמי, עם המוסכמות החברתיות והרומנטיות הנוקשות שיובאו לניו יורק מאירופה, היה חלק מעבר שכבר חלף, מושא לנוסטלגיה ולביקורת.
הרומן, שפורסם ב-1921, מתאר סיפור אהבה שהתרחש כ-50 שנה לפני כן בין ניולנד ארצ'ר, גבר נשוי, לבין בת-דודתה של אשתו, הרוזנת אלן אולנסקה, שחיה בנפרד מבעלה, אציל פולני שזנח אותה. מכל בחינה – אינטליגנציה, אצילות, עצמאות ומוסריות – השידוך בין אולנסקה לארצ'ר מושלם והקורא מתפלל שיצליחו לממש את אהבתם, למרות הכוחות החברתיים האדירים שמתנגדים להם.
כוחות חברתיים אלה הם הגיבורים האמיתיים של הרומן. הישגו המרשים ביותר של הספר, כמו אגב גם של עיבודו לקולנוע בידי מרטין סקורסזה, עם דניאל דיי לואיס, וינונה ריידר ומישל פייפר בתפקידים הראשיים, הוא בתיאור מדוקדק של פרטי חיים, גינונים חברתיים, ריהוט, לבוש ואפילו שמות (ניולנד– לא שקוף שמישהו עם שם כזה בחיים לא ייצא עם אביבית בר-זוהר?)
הדיוק וההתעכבות על הפרטים החיצוניים ברומן כה גדולים, עד שאתה מבין כי בחברה השמרנית והצבועה של ניו יורק ב-1870 לא היה מדובר בפרטים חיצוניים בלבד, אלא בטקסים, נימוסים ומיני תפאורות שחדרו אל מתחת לעורם של האנשים ועיצבו – בנוסף לחדריהם וללבושם – גם את נשמתם. מראית העין באותה חברה לא היתה רק חשובה יותר מהמהות הפנימית – אצל רוב האנשים היא חיסלה את המהות הפנימית והחליפה אותה. המעטים שניסו לממש את רגשותיהם האמיתיים ולפעול על פי מצפונם, כמו ארצ'ר ואולנסקה, נאלצו להסתפק בכמה נשיקות חטופות על פני מאות עמודים. ולנו – הקוראים שטופי הפורנו – לא נותר אלא להיאנח ברחמים אך גם בקנאה, הד לקולות המנוגדים של נוסטלגיה וביקורת שביטאה וורטון בכתיבתה.
הציניות של עידננו הלא-תמים, הישירות הישראלית וחוסר הרשמיות הגאה ברישולו של העברית העכשווית מציבים בפני מתרגמו של הרומן הזה אתגר קשה. איך אפשר להעביר את כל העדינות הצבועה והמתוחכמת הזאת, שלעולם מהלכת בדרכי עקיפין, למרחב הלשוני שבין רוני דניאל לרוני מיילי? איך אפשר לכתוב את כל הדברים האלה בעברית, בלי להישמע מגוחך, מיופייף, מנופח ומיושן?
ובכל זאת, התרגום של עידית שורר הצליח לעשות זאת באופן מעורר התפעלות, כמו למשל בקטע הבא, שמתאר את הופעתה של הרוזנת אלן אולנסקה בסעודה פומבית ראשונה לאחר חזרתה לניו יורק:
"באמצע החדר נעצרה והתבוננה סביבה בפה רציני ובעיניים מחייכות; ובו ברגע דחה ניולנד ארצ'ר את פסק הדין הכללי על יפי פניה. נכון שנעלם זוהר הנעורים. הלחיים האדומות החווירו; היא הייתה רזה, לאה, מעט מבוגרת למראה מגילה שהיה ודאי קרוב לשלושים. אבל אפפה אותה הסמכותיות הטמירה שמקנה היופי, ביטחון בתנוחת הראש, בתנועת העיניים שגם בלי שמץ של תיאטרליות נראו בעיניו מנוסות מאוד ומלאות עוצמה מודעת".
עידן התמימות, מאת אדית וורטון, מאנגלית: עידית שורר, הוצאת כתר, 327 עמודים, מחיר מומלץ: 98 שקל