המיתוס של מנזר שנגרי לה, שתואר בספר "Lost Horizon" מ-1933, ודאי נקרא אחרת כשמגלים אותו בכרך ישן ומאובק - תענוג שזכו לו בישראל המעטים אשר נתקלו בתרגום של צבי אלנר מ-1946, תחת השם "האופק הנעלם" (מאת ז'יימס הילטון, אגב). כעת זוכה הקלאסיקה של ג'יימס הילטון לתרגום חדש מאת ברוך ברי פריס, במסגרת הסדרה הקטנה והאלגנטית של הוצאת כתר – הפעם, עם השם "אופק אבוד". ובעוד העיצוב הנקי מנטרל חלק מהמסתורין (ומחרוזת התפילה המוסלמית שעל הכריכה יוצרת מסתורין חדש), הרוח המקורית של הספר נשמרה - אחרי הכול, מדובר בספר הכיס הראשון באנגלית, ומן הראוי לקרוא אותו בפורמט הזה גם בתרגום החדש.
אם חשבתם שהממדים הצנועים של הספר משמעם כניסה מיידית לעלילה קצבית, טעות בידכם. את "אופק אבוד" פותח אפילוג מעייף, מבלבל ובעיקר מיותר, שדורש מהקורא להתאפס על זהותן של דמויות דומות מדי ולא מעניינות, רק בשביל להשליך אותן אל צד הדרך כשמתברר שזהו רק סיפור מסגרת. גם הסיפור המרכזי, למרבה התסכול, נפתח מיד ברשימת מכולת של דמויות נוספות - אם כי הפעם לפחות נבלה במחיצתן קצת יותר זמן ונספיק אולי לזכור את שמותיהן. המספר בגוף שלישי נצמד לחווייתו של קונווי, הקונסול הבריטי באפגניסטן - גבר מאופק, נבון ורב רושם עם טראומה ממלחמת העולם הראשונה. שלוש הדמויות האחרות הן סגנו, גבר צעיר; מיסיונרית זקנה; ואמריקאי חביב ומסתורי למדי, שהמסתורין שלו נבלע על רקע האפיון הלוקה בחסר של שאר הדמויות. הארבעה עולים על מטוס כדי להימלט ממהומות מקומיות, ואז מגלים שהם בעצם נחטפים בזמן אמת. כשהמטוס נוחת באמצע רכס הרים מושלג, הם מוצאים את דרכם לשנגרי לה, מנזר טיבטי מבודד מהעולם שפועל על פי חוקים משלו - ושממנו לא ברור אם ומתי יוכלו לחזור אל העולם החיצון.
היה מוטב לספר הצנום הזה להתחיל ישירות עם הארבעה, ולא לבלבל את הקורא עם דמויות נוספות וחסרות חשיבות בפרולוג. היה מוטב גם לו היה מאפיין את הארבעה בקצת יותר מאשר טייטל ותכונת אופי אחת לכל אחד. ואם אנחנו כבר מתלוננים, אולי עדיף היה אם העורך היה מקצץ כמה וכמה עמודים מהחצי הראשון של הספר, שמתנהל בעצלתיים, מה שמתסכל ממש בהתחשב בפוטנציאל האקשן של העלילה. בזמנו, "אופק אבוד" נחווה כספר מתח, אבל בימינו האווירה לא עוברת כמותחת אלא כמסתורית במקרה הטוב - גם ברמת הדחיפות וגם ברמת המנוע העלילתי, שניזון יותר מהשאלה מה טבעו של המקום מאשר מהשאלה מה יקרה בו.
עניין נוסף שנפגם על ידי הזמנים המשתנים הוא יחסם של הגיבורים המערביים לתרבות המזרח. המיסיונרית נחושה לעלוב ככל האפשר באמונתם של המקומיים ולהמיר את דתם, כוונה שאיכשהו מתקבלת בכבוד על ידי כולם; סגן הקונסול והאמריקאי מתייחסים למקומיים כקוריוז שנע בין בידור לטרלול. קונווי, הדמות הראשית, הוא היחיד שמגלה כבוד אמיתי כלפי המקומיים, עובדה שאפילו המחבר מציין במפורש. אבל אפילו בדמות שלו מתבטא המבט הבעייתי של המערב על המזרח (ספוילרים מכאן והלאה), כשסודותיו הכמוסים של המקום נחשפים פתאום לזר גמור ללא סיבה, רגע לפני שהוא ממונה למנהיגו החדש במחי כמה עשרות עמודים - ובמהלך שלא נושא שום היגיון עלילתי או רגשי.
העיקרון המנחה של המנזר הוא "הכול במידה", ועל בסיס שכזה קשה לבסס עלילה קצבית במיוחד. למעשה, הקסם והמסתורין של המקום, שנתפס על ידי קונווי כגן עדן ועל ידי סגנו כבית כלא, נחווים במלואם רק ממש במערכה האחרונה - כשהספר מתפוצץ פתאום בקונפליקט דרמטי בין השניים ונזכר להיות מעניין אחרי מאתיים עמודים משעממים למדי. וכאן עושה הילטון את השגיאה הגדולה ביותר שלו: במקום להתמקד בשאלת טבעו של מנזר שנגרי לה, שמעורר רגשות שונים כל כך בדמויות, הוא בוחר להתמקד בשאלה "האם זה אמיתי או דמיון?" - וכיאה לאווירת המסתורין, היא לא זוכה לפתרון חד משמעי בשום שלב.
עקרונותיו של שנגרי לה, המוסברים לקונווי על ידי הלאמה הראשי, הם פנטנסטיים, כלומר הם לא יכולים להתקיים לפי חוקי המציאות שלנו. הקורא, יחד עם קונוויי, חווה אותם כאמיתיים לעולמו של הסיפור, ולכן ההתנגשות עם קול ההיגיון, המיוצג בדמותו של הסגן הצעיר, חזקה מאוד. באמצעות אפילוג המחזיר אותנו לסיפור המסגרת, המחבר מחזק את תחושת המסתורין ומציג את הסיפור כמיתוס - קרה או לא קרה? אמת פנטסטית או המצאה של מטורף?
שנגרי לה הוא מקום מרתק הן מבחינת האפיון האסתטי והן מבחינת חוקי החיים שלו, וחבל שהילטון לא בוחר להתייחס אליו ברצינות הראויה. זהו מנזר מבודד מהעולם שבו החיים שלווים באופן קיצוני והנזירים כמעט שלא מזדקנים, ולפיכך מגיעים לגילאים מופלגים מאוד. החיים בו מתנהלים בפנאי אינסופי, בלי למהר; יש בו ספרים רבים, כלי נגינה ומידע תרבותי מתקדם (השייך כמובן כולו לתרבות המערב, כי מה כבר יכול להיות מתקדם או ראוי להערכה בתרבות המזרח?). עם זאת, כדי ליהנות מגן העדן הזה, הנכנסים נדרשים להשאיר מאחור את חייהם הקודמים: חברים, משפחה, בידור, תחביבים, תשוקות.
והעניין הוא שבשום שלב אנחנו לא מקבלים הסבר מספק לשאלות כמו למה המנזר שואב אליו אנשים ומסרב להניח להם לעזוב, או למה נבחרו דווקא את ארבע הדמויות האלו לעמוד במרכז הסיפור. אבל החור הזה בעלילה מתגמד לעומת ההתעלמות מהניהיליזם הטבוע במוטו של המנזר, בו עושים מעט מאוד לאט מאוד, ונותנים לשנים ולשלג להקהות את הרגשות. כל זה מוצג כגן עדן: "הרגשות היו עטופים בחשיבה, והחשיבה רוככה לשפת אושר" (עמוד 221). אבל למה בעצם? למה הסגן הצעיר מוצג כחם מזג וחסר חוכמת חיים כשהוא מתנגד לפילוסופיה הזו? מה גורם לקונווי להימשך אליה? יש פה פוטנציאל לעומק פילוסופי ורגשי אדיר שיכל ליצור רומן גדול. אבל בשביל זה היה צריך להתחיל מיסודות טובים יותר - למשל, לטרוח לאפיין את הדמויות או לפחות את היחסים ביניהן, כך שכשקונווי יאמר לסגנו במערכה האחרונה שהוא האדם הקרוב אליו ביותר, הדבר לא יבוא לקורא כהפתעה גמורה.
כמות הפגמים ב"אופק אבוד" היא קומית ממש - זוהי טיוטה לרומן מוצלח במקרה הטוב, ורומן מרושל וגרוע במקרה הרע. וחבל שכך, כי אחרי ההקלה הראשונית כשמסיימים לקרוא את העמוד האחרון, מגיעה פתאום תשוקה לחזור אל שנגרי לה - המצאה מבריקה, מסתורית ומהפנטת מספיק כדי שהיצירה הבינונית הזו תיקרא עד ימינו ולא תשקע בתהום הנשייה.
"אופק אבוד", מאת ג'יימס מילטון | מאנגלית: ברוך ברי פריס | הוצאת כתר, 270 עמודים | 68 שקלים חדשים