פגישה מחודשת עם אהבה מן העבר יכולה להעלות זיכרונות מתוקים, ויכולה להרוס אותם לגמרי. קרלוס רואיס סאפון גרם למיליוני קוראים להתאהב בו עם "צלה של הרוח" (2001), שהפך לאחד הספרים הנמכרים ביותר בכל הזמנים; הרומנטיקה הגותית והשילוב בין מתח לקיטש זכו להצלחה עצומה, שגררה סדרה של המשכים, אחריהם תכנן סאפון לפרסם קובץ סיפורים קצרים. התוכנית המקורית הייתה לאגד כמה סיפורים חדשים עם רוב של כתבים שכבר פורסמו בבמות שונות, ובכל זאת סאפון לא הספיק לסיים את הספר בחייו, לפני שהוכנע על ידי הסרטן ב-2020. קובץ הסיפורים, שזכה לכינוי "העיר הערפילית", יצא אפוא אחרי מותו, ובכך מהווה את ספרו האחרון.
העיר שבכותרת היא כמובן ברצלונה, אותה עזב סאפון לטובת לוס אנג׳לס עוד ב-1993, ובכל זאת חזר אליה שוב ושוב בכתיבתו. בכלל, אין לקובץ שום כוונה לחדש: מדובר בסך הכול במחווה אחרונה לסדרת הספרים המצליחה, או כפי שהסופר חשב עליה לפי ההקדמה, מחווה למעריצים. אם כן, העובדה שמדובר בספר גרוע כל כך היא לא רק מאכזבת, אלא גם עגומה: במקום לעורר חשק לחזור אל "צלה של הרוח" ולהתענג, היא מעלה את החשש שהזיכרונות המתוקים ממנו ייפגמו - שהרי "העיר הערפילית" בסך הכול ניסה לשאוב מעט מהכוח ההיפנוטי של רב המכר האדיר, אבל התוצאה ריקה ממנו לחלוטין.
הקובץ בן פחות מ-200 עמודים, המצופפים בתוכם 11 סיפורים קצרים מכדי להצליח להכיל עלילות שלמות ומספקות. מספר הסיפורים הגבוה ואורכם הקצר מפנים זרקור אל המוטיבים החוזרים: גברים צעירים ועניים בעלי נטייה לרומנטיקה כדמות הראשית; אישה יפהפייה וממעטת בדיבור כמוזה שלהם; ונטייה לאגדה ולפולקלור, שמאפשרת למלאכים ולזונות לדור יחד בכפיפה אחת. נשים בכתיבה של סאפון יכולות להיות או מאהבות או מכשפות, ובכל מקרה לא לדבר יותר מדי; והדבר היחיד שגורם לעובדה הזו להיות מעליבה קצת פחות היא השטחיות הזהה של הדמויות הגבריות.
קוצר היריעה העלילתי מותיר מקום נרחב במיוחד לסגנון, ואת זה אי אפשר לקחת מסאפון: יש לו סגנון ייחודי שאי אפשר לטעות בו. עם זאת, בהיעדר רוחב היריעה של רומן והקשת העלילתית שהוא מאפשר, הסגנון המרוכז מרגיש כמו מנת יתר, והקסם שבו גווע. מה שנחווה כתמים ומקסים הופך לקיטשי באופן בלתי נסבל, קלישאתי עד פתטיות וחזרתי עד שעמום. יש גבול לכמות הפעמים שאפשר לקרוא נוסחאות מוגזמות בנוסח "האהבה היחידה שידעתי בחיי", "היצירה המופלאה ביותר שבנה האדם מימיו" או "שום דבר לא יחזור להיות כשהיה"; קשה לא לגלגל עיניים כשהשקיעה צובעת את השמיים "בצבע הדם" בפעם העשירית; וכמות המלמולים, הדמעות הקפואות, הנשיקות האחרונות והזיכרונות האבודים פשוט בלתי נסבלת. זאת לא כתיבה מקורית, אלא רצף של נוסחות ריקות, קלישאתי עד בחילה. סאפון מגזים כל כך עם הטייס האוטומטי שלפעמים הוא נתפס על חם במשפטים עמוקים לכאורה שמתגלים כחסרי כל משמעות, דוגמת "אולי, כמו תמיד, שקר יהיה הדבר הקרוב ביותר לאמת". זה גרוע כל כך שזה כבר קומי.
וחבל, כי כשסאפון משתמש בהומור מכוון התוצאה דווקא מוצלחת, בעיקר בזכות ההפוגה הקלה ממשא החשיבות העצמית. הדבר הנוסף שבכוחו לשפר את כתיבתו הוא אופל אמיתי - שכן סיפוריו לרוב מתאפיינים באסתטיקה של אגדות, אבל שוכחים שהאגדות הגדולות ביותר שהמציאה האנושות שרדו את מבחן הזמן בזכות היותן חסרות רחמים, וגם בעלות משמעות סמלית. רק סיפור אחד נסבל יש בקובץ הזה: "גברים באפור", עלילת נואר על רוצח שכיר שנשכר לחסל את המנטור שלו. למרות שאפילו כאן העלילה שבלונית, הכתיבה סכרינית קצת פחות, ההתרחשות מעניינת קצת יותר, ואל משפטי הסיום מתגנב קמצוץ של הקסם האפל שגרם לנו להתאהב בסאפון מלכתחילה.
בזמנים קשים כמו אלה מפתה להגיד שאין מקום לאגדות ולמעשיות, אבל זה לא נכון; גם היום כתמיד אפשר למצוא בהן קסם, נחמה, סמליות ממגנטת וחוכמה על זמנית. למרבה הצער, "העיר הערפילית" חף מכל אלה. סאפון מתמכר לקלישאות ומסתחרר מהקיטש; מקים לתחייה דמויות היסטוריות ובודה להן עבר מומצא בלי שום הצדקה; חוזר על עצמו ללא לאות, ומגיש ספרות ריקה מתוכן ללא בושה. התוצאה לא סתם גרועה, אלא ממש פתטית - ספרות מהסוג הנחות ביותר, מסופר שפתאום קצת מביך לחשוב שאהבנו.
"העיר הערפילית", קרלוס רואיס סאפון | מספרדית: אביגיל בורשטיין | הוצאת כנרת זמורה ביתן | 188 עמודים, 94 שקלים חדשים