על הכביש שמחבר בין עולם הספרות להוליווד מתנהלת לרוב תנועה כבדה בכיוון אחד: מהדף למסך. זכויות נרכשות, ויצירות ספרותיות מעובדות לקולנוע ולטלוויזיה. זו פרקטיקה כל כך מקובלת עד שיוחד לה פרס עוד בטקס האוסקר הראשון (לתסריט מעובד מכל מקור; מעשית, כמעט כל המקורות ספרותיים). במקרים שבהם זו דווקא הספרות שמשתמשת בתוצרים קולנועיים, מדובר בדרך כלל בעיבודים באוריינטציה מסחרית וללא יומרות אומנותיות (למשל, סרטי דיסני - בעצמם לא פעם עיבודים קולנועיים - שהופכים לספרי ילדים), לרוב בניסיון להרחיב את מכרה הזהב שהתגלה בקולנוע (למשל, ספרי "מלחמת הכוכבים").
לעיתים נדירות הופך סרט לספר העומד בפני עצמו ובסטנדרטים המקובלים בספרות יפה: "2001: אודיסאה בחלל" מאת ארתור ס' קלארק (שנכתב במקביל לכתיבת התסריט), "מסע מופלא" שכתב אייזיק אסימוב בעקבות סרטו של ריצ'רד פליישר, "יצורי הפרא" של דייב אגרס (על פי הסרט של ספייק ג'ונז שהתבסס בתורו על הקלאסיקה של מוריס סנדק), "צורת המים" של דניאל קראוס וגיירמו דל טורו.
בנובמבר האחרון חתם במאי הקולנוע קוונטין טרנטינו על חוזה להוצאת שני ספרים בהוצאת "הארפר קולינס". את "היו זמנים בהוליווד", סיפר ל"אסקווייר", כתב עוד קודם לכתיבת התסריט ובמשך חמש שנים. הצלחת הסרט - לרבות שני פרסי אוסקר ופרס גלובוס הזהב לתסריט המקורי הטוב ביותר - בוודאי הקלה על ההחלטה להשעין עליו את הפרמיירה הספרותית. זו בחירה שאפשר היה לבטל כקלה מדי, זהירה או חסרת מעוף, ואת התוצר המוגמר לפטור כשכפול מיותר וסתמי. אלא שלא רק שהספר "היו זמנים בהוליווד" עומד בזכות עצמו; הוא עשוי לגרום אפילו למי שלא נפעם מהסרט (החתום מעלה, למשל) להעריך אותו מחדש. טרנטינו משייט בנתיב דליל התעבורה שמוביל מהוליווד אל הבלטריסטיקה כמו קדילאק קופה דה ויל מודל 66': באלגנטיות נוטפת סטייל. גם במעבר לספרות, "קול" נותר התואר הטוב ביותר לעבודתו היצירתית של טרנטינו.
בספר, הופך השכשוך באגם הזהב ההוליוודי לצלילה עמוקה
"היו זמנים בהוליווד" (שרואה אור בעברית בתרגומו של גיא הרלינג בהוצאת כתר זמן קצר מאוד לאחר הופעתו באנגלית, ועל כך - וגם על עיצוב העטיפה המקורי של טליה בר, מבלי להישען על דיוקנאות כוכבי הסרט - מגיעות לה מחמאות) מציג את אותם הגיבורים ואת אותן העלילות שבסרט המתרחש ב-1969: כוכב המערבונים הממורמר ריק דולטון (אותו גילם בסרט לאונרדו דיקפריו), שצופה בקריירה שלו דועכת שעה שהוא הופך מהגיבור לנבל בסדרה חדשה; חברו, עוזרו והכפיל שלו קליף בות (בראד פיט), שלא מצליח למצוא עבודה כפעלולן על רקע שמועות שרצח את אשתו; והשחקנית-דוגמנית שרון טייט (מרגו רובי) - הדמות האמיתית היחידה בין שלושת הגיבורים - הנשואה לבמאי הפולני רומן פולנסקי ועוברת לגור איתו בשכנות לריק. בתוך העלילה הזו משובצים סדרות וסרטים אמיתיים ומומצאים, כוכבים הוליוודיים כמו סטיב מקווין וברוס לי, וכת ההיפים הרצחנית של צ'ארלס מנסון.
"היו זמנים בהוליווד" ממוקם בנקודת המפנה שבין הוליווד הקלאסית להוליווד החדשה (1967, עם יציאת "בוני וקלייד", נחשבת לרגע שסימן את השינוי). את הוליווד הקלאסית ראה טרנטינו - יליד 1963 שגדל בלוס אנג'לס - רק בהקרנות בטלוויזיה ובקלטות וידיאו בחנות שבה עבד. הוא גדל למציאות שבה יוצרים חדשים, בוגרי בתי ספר לקולנוע וסינמטקים שהקרינו סרטים מאירופה ומאסיה, דחקו את שיטת האולפנים המיושנת, וצמח כקולנוען בשנות ה-90 תחת השפעת הקולנוע האמריקאי העצמאי של הסבנטיז ובמאים זרים כמו סרג'יו לאונה וקינג'י פוקסאקו. אבל הוליווד הישנה סקרנה אותו. בספר מוזכר ילד בשם קוונטין שמעריץ את ריק וזוכה ממנו לחתימה על מפית; במציאות, קוונטין היה באמת ילד ב-1969, קרוי (בין השאר) על שם דמותו של ברט ריינולדס מ"איש החוק" (Gunsmoke), בן לאב נוטש שהיה שחקן כושל ופוטר מסדרת מערבונים.
(בהוצאת כתר הישראלית לא נשענו על כוכבי הסרט. כריכת הספר)
אם בסרט ניכר שטרנטינו נהנה לשחזר את הלוקיישנים, להמציא סרטים ולהחזיר כוכבים לחיים, הרי שבספר הופך השכשוך באגם הזהב ההוליוודי לצלילה עמוקה. בפתח הספר מודה טרנטינו לשחקנים הוותיקים שחלקו עמו "סיפורים אדירים על הוליווד בימים ההם", ונראה שרבים מאותם סיפורים עשו דרכם לספר: איך ג'ורג' ס' סקוט קיבל בחוזה שלושה ימי דחיית צילומים בגלל נטייתו להשתכר; איך פול ניומן היה טובל את פניו במים קפואים; איך הפוסט-טראומה המלחמתית של לי מרווין התפרצה על הסט של "כנופיית השודדים"; איך לקס בארקר כמעט סירב לתפקיד "יד הנפץ" שהפך אותו לכוכב.
הוא מקדיש פרק לכוכב הנופל אלדו ריי, שסבל מאלכוהוליזם, ונותן תפקיד משנה בולט לשחקן הנשכח ג'ים סטייסי. הוא מספר באריכות על סדרת המערבון הזניחה "לאנסר" (ששרדה בסך הכל שתי עונות) תוך שהוא משכתב את פרק הפיילוט שלה לנרטיב האדיפלי החביב עליו עוד מ"כלבי אשמורת". הוא ממטיר על הקורא ניימדרופינג הוליוודי, מיול ברינר וצ'ארלס ברונסון ועד ג'ורג' מהאריס וטיי הארדין. הוא מדגים, מבעד לדיאלוגים שבהם הוא כה מיומן, את מערכי הכוחות ואת מערכות היחסים בין שחקנים, במאים וסוכנים (ומפיקים ותסריטאים ופעלולנים). זו לא רומנטיזציה - בלב הרומן ניצב גיבור שהוליווד משתמשת בו ואז זורקת אותו לצלם מערבון ספגטי באיטליה - אבל זו התרפקות על סיפורים טובים שהיו אבני הבניין החבויות של מקדש התרבות הפופולרית האמריקאית בהוליווד. על העטיפה האמריקאית של הספר (ובעמוד הצגת הדמויות) מופיע הטאגליין הצעקני במכוון "הוליווד 1969... הייתם צריכים להיות שם!". טרנטינו עושה כמיטב כישרונו כדי שתהיו.
השדרוג המשמעותי ביותר: קליף בות
בלב היקום הקולנועי הנוסטלגי הזה מניע טרנטינו את שלושת גיבוריו, שזוכים לשדרוג ביוגרפי ופסיכולוגי ביחס לסרט (שלא לדבר על מנסון, שהספר מדגיש את היותו מוזיקאי דחוי ומתוסכל טרם הפיכתו לרוצח סדרתי). ריק, הגיבור המובהק של היצירה וזה שאיתו היא נפתחת ונסגרת (בסצנות שונות בסרט ובספר), הוא דמות נוגעת ללב. טרנטינו מצליח לצייר אותו בספר ככוכב נערץ וכדמות מעט נלעגת בעת ובעונה אחת, ומבלי להפוך אותו לשחצן נפוח ומעורר טינה או לפתטי ומעורר רחמים. קשה לחשוב על ריק מבלי לדמיין את דיקפריו, אבל ההצצה להלך מחשבתו הופכת אותו לפחות מזויף ומלוקק; זה אדם מפוחד, חסר ביטחון ורדוף שדים. "השתייה שלו", כותב טרנטינו בהנגדה לכוכבים אלכוהוליסטים יוצאי צבא כמו נוויל ברנד ולי מרווין, "נובעת משילוב משולש בין תיעוב עצמי, רחמים עצמיים ושעמום". בתחילת הספר, הסוכן מרווין שוורז (אותו גילם בסרט אל פאצ'ינו) מסביר לריק ש-CBS רוצים בו לתפקיד הנבל בפרק של "לאנסר" כדי שהקהל יזכה לראות את הגיבור החדש מביס את הגיבור הישן - דמותו של ריק מ"דרכו של צייד הראשים". עד סיום הספר, ריק ילמד להתייצב לעימות אליו נגרר בחוסר חשק מופגן כשהוא במיטבו כשחקן - גם אם עבור קריירת הכוכבות שלו מדובר בדו-קרב האחרון.
חלקה של שרון טייט בסרט היה זעום יחסית לסימונה של מרגו רובי כשחקנית משנה שמתנוססת על הכרזה ומופיעה שלישית ברשימת הקרדיטים. בספר הופך טרנטינו את טייט לדמות מעניינת ומלאה יותר מאשר אשת חיקו היפהפייה של פולנסקי והקורבן המפורסם של מנסון (אם כי לא בסרט ולא בספר). זה בולט במיוחד בסצנה המוכרת מהסרט שבה טייט צופה בקולנוע בהופעתה ב"צוות ההרס" לצד דין מרטין. בסרט, כל שיש לצופה להיאחז בו הוא תצוגת המשחק המעולה על פניה של רובי, כאשר טייט מסופקת מקולות הצחוק סביבה. בספר, טרנטינו טוען את טייט בסיפור רקע שהופך אותה מעוד שחקנית בתחילת דרכה שחרדה מתגובת הקהל לשחקנית בתחילת דרכה שחרדה מציפיות הבמאי שמסמן אותה כרגע ה"בום" של הסרט ומהופעת סלפסטיק מול החצי השני של ג'רי לואיס.
לשדרוג המשמעותי ביותר זוכה קליף בות. קליף אמנם היה דמות מרכזית בסרט (ועדיין - בראד פיט זכה לאוסקר עבור שחקן המשנה), אבל הספר הופך אותו לא רק לגיבור שווה לריק, אלא גם לדמות עמוקה, עשירה ומורכבת הרבה יותר מקליף הכריזמטי והנון-שלאנטי של פיט: גיבור מלחמת העולם השנייה עם שני עיטורי גבורה שנמלט מהשבי ושהרג יותר יפנים מכל חייל אמריקאי אחר בגזרת האוקיינוס השקט; אדם שהרג לא רק בשירותו הצבאי ויותר מפעם אחת; וסינפיל מושבע ואנין טעם, חובב קורוסאווה והמנוח הטרי ז'אן פול בלמונדו, שמבלה כל יום ראשון בבית הקולנוע בצפייה בסרטים זרים. טרנטינו מרחיב על אפיזודות אלו (ואחרות) בחייו של קליף (ואף סוגר את שאלת החשד לרצח האישה) ועושה צדק מאוחר (רק במעט) עם הדמות שממנה נולד הספר שהוליד את הסרט.
הסצנה שבה קליף מתעמת עם ברוס לי על הסט של "הצרעה הירוקה" היא עוד דוגמה לאופן שבו הספר חי לצד הסרט ולא כשכפולו הטקסטואלי, ואיך טרנטינו יודע להפיק את המעלות מכל מדיום. ספק אם נולד הסופר שיצליח לתאר קרב אגרופים ובעיטות טוב מכפי שתעשה זאת המצלמה; לעומת זאת, העדשה לא מסוגלת לקלוט את המהלכים שמריצים בראשיהם קליף וברוס בשעה שהם נלחמים: איך ברוס מתכנן את הבעיטה הראשונה; איך קליף מערים עליו; איך ברוס מזהה לפתע את עמידת המוצא הצבאית של קליף; ואיך הוא מבין ש"קליף לא נלחם בברוס לי. הוא נלחם באינסטינקט שלו להרוג את ברוס לי" (ההדגשות במקור, ומלמדות דווקא על אחת מחולשותיו של טרנטינו כסופר: הוא עדיין לא משוכלל מספיק כדי לכתוב ללא הדגשים שהוא יכול להקנות, כתסריטאי וכבמאי, לשחקניו. כך הוא גם חוזר לעתים על רעיונות שלא צורך, ושני הדברים מעידים על סופר מתחיל שעדיין אינו בוטח בעצמו או בקוראיו).
טרנטינו אמר לא פעם שיפרוש לאחר שישלים עשרה סרטים ("היו זמנים בהוליווד" היה התשיעי). אפשר לייחל לכך שלא יעמוד במילתו (נשמח לראות סרט על חייו של קליף בות לפני 1969, למשל, או את "14 האגרופים של מקלאסקי" בכיכובו של ריק דולטון); אבל אם כן - אפשר לקוות שימיר את הקריירה הקולנועית בספרותית כאמצעי אחר לנפק סיפורים מהנים, שנונים ומחוכמים שמולידים המפגשים בין התרבות הפופולרית האמריקאית לדמיונו היצירתי, אבחנותיו הקולנועיות והתרבותיות וכישרונו המוכח לדיאלוגים ולסיפורים אנקדוטליים.
במה שנדמה ככתב הגנה קצרצר על כבודו של הקולנוע שטרנטינו שותל בראשה של שרון טייט, היא (כלומר הוא) מסבירה איך "החיים עם רומן (פולנסקי) שכנעו אותה שקולנוע יכול להיות אמנות" כמו הספרות. טרנטינו הוא בוודאי אחת ההוכחות לכך, והוא לא עשה זאת באמצעות קולנוע אליטיסטי לגבוהי מצח, אלא בסרטים שנטועים עמוק בתרבות הפופולרית. ספרו הולך באותו התלם דל היומרות. זה יותר אלמור לנארד מטרומן קפוטה. "היו זמנים בהוליווד" לא יציב את שמו של טרנטינו ברשימות המועמדים לפרס נובל (אם כי היו בחירות מופרכות מזו), אבל הוא מוכיח שכישרונו כסטוריטלר לא מוגבל למסך. היו זמנים בהוליווד עבור טרנטינו, אולי יהיו זמנים יפים בשבוע הספר בתל אביב.