חבל שסטיג לרסון מת. אם היה כותב בעצמו את "הנערה שהשיבה עין תחת עין", הוא היה משתלב נהדר באקלים ה-METOO# הנוכחי. הרי מה נכון יותר מלהחזיר לחיינו את ליסבת סלאנדר, אחת הדמויות הטובות והכיפיות שנכתבו בעשור האחרון, לעוד סיבוב של כיסוח אינטלגנטי וסוחף של הפטריארכיה והסיסטם בדיוק כשכולנו עסוקות בזה בעצמנו? אבל איכשהו, הספר החדש בסדרת "נערה עם קעקוע דרקון" (סדרת "מילניום" אם להיות רשמיים) פחות מוצלח בגזרה הזאת. הוא עשוי מכל החומרים המוכרים והכיפיים של הסדרה, הוא גם מהנה וסוחף רוב הזמן, אבל משהו שם לא עובד.
הספר הראשון בסדרה נקרא בשוודית "גברים ששונאים נשים" (תורגם כאן ל"נערה עם קעקוע דרקון") ואחריו הגיעו עוד שניים. סטיג לרסון, מחבר הסדרה, מת שנה לפני שהספר הראשון יצא ולא הספיק לחזות בהצלחה העצומה שלו, שבעצם פתח תור הזהב של ספרות המתח הסקנדינבית. בגלל שהספר הפך לכזאת תופעה, החליטו להמשיך אותו עם סופר אחר, דיויד לגנקרץ. זה הספר השני שלגנקרץ כותב בסדרה, את הראשון והמוצלח אהבתי, ונדמה שנכנסנו לאיזשהו מסלול ג'יימס בונדי שיישאר איתנו לתמיד. יכול להיות שזה עד כדי כך פשוט? שסדרת הספרים השוודית הזאת היא קצת כמו איקאה – ברגע שיש את הבסיס והחומרים אפשר להרכיב לבד בבית? כנראה שלא ממש.
"הנערה שהשיבה עין תחת עין" נפתח עם ליסבת' שיושבת בכלא. על לא עוול בכפה, כמובן, וכתוצאה ממאורעות הספר הקודם. בעודה מרצה את מאסרה, היא מגלה מידע מטריד חדש על ילדותה ושולחת את מיכאל בלומקוויסט, העיתונאי הנחוש והחמוד שמלווה אותה מהספר הראשון, לחקור את העניינים בזמן שהיא מנסה להגן על אחת האסירות שעוברת התעללות. משם, כרגיל, הכל מסתבך, בלומקוויסט, הגיבור האמיתי של הספרים האחרונים, עוקב אחר רמזים שמובילים אותו לניסויים בתאומים בשנות השמונים כשמדי פעם ליסבת', שהייתה חלק מהניסוי, מנחיתה עליו רמזים מהאוויר.
שתי הבעיות העיקריות עם הספר הן אלו שלגנקרץ כמעט והצליח להסוות בספר הקודם: אין לו באמת מודעות חברתית, שהיא חלק חשוב מהמתח הלארסוני, ויותר גרוע – הוא לא אוהב את ליסבת'. לרסון היה פעיל פוליטי בשוודיה שהקדיש את חייו ללחימה בגזענות, את מיכאל בלומקוויסט הוא עיצב בדמותו. חלק ניכר מעלילות המתח שכתב חגו סביב עוולות חברתיות, ביקורת על מערכת הרווחה השוודית, על שחיתות תאגידית, על היחס לחלש - נשים, ילדים ומהגרים. זה היה אחד הדברים שייחדו את "נערה" מיתר המותחנים הסקנדינביים הגנריים, הייתה מאחורי הסדרה אידיאולוגיה, גם אם נאיבית, ותחושת שליחות בוערת. לגנקרץ מנסה לשמר את זה בספר (שממשיך עם התמה הלארסונית החוזרת שכוללת התעללות בילדים בחסות המדינה), אבל לוקח את זה למקומות מקושקשים שאולי בונים עלילת מתח יעילה, אבל היא לא תשאיר אחרי זה כלום אצל הקורא.
הבעיה הגדולה יותר, שניכרה גם בספר הקודם, היא שלגנקרץ פשוט לא מטפל נכון בליסבת סלאנדר. לרסון בנה דמות נהדרת. אולי לא מקורית במיוחד – האקרית גאונה ואכולת טראומות עם שלל בעיות אישיות וחברתיות, דמות שאנחנו רגילים לראות על גברים (עם יוצאי דופן כמו "הגשר" ועוד כמה). אבל היא התפתחה בשלושת הספרים של לרסון, נשארה קיצונית אבל גם מורכבת. מיזנטרופית אבל אמפתית, קרת רוח אבל זועמת, אמיצה אבל אכולת פחדים. לגנקרץ מתעלם מכל זה. בזמן שמיכאל בלומקוויסט נשאר מעניין ומניע, ליסבת' פשוט לא נמצאת שם יותר מדי. הם גם בקושי נפגשים, כך שגם אין ניצול בין של הכימיה והמתח ביניהם. מדי פעם היא משגרת אליו איזה מסרון מוצפן עם רמזים או מחטיפה למישהו מכות, היא גם חוזרת בסוף הספר כדי לתת את הפינאלה שלה, אבל זה לא מספיק. לגנקרץ כיבה אותה לגמרי. בהנחה שיהיו עוד ספרים, נקווה שזה לא לתמיד.
"הנערה שהשיבה עין תחת עין" הוא מותחן יעיל, אבל זה לא באמת מספיק. למרות שסדרת הספרים הזאת לא אמורה להיות יצירת מופת היו בה אלמנטים, מלבד הראשוניות שלה, שבידלו אותה מהז'אנר והפכו אותה לתופעה שהיא. בספר הזה אין אותם. הוא טכני ומהנה, אבל אם לרסון היה בית קפה שכונתי ותיק, לגנקרץ הוא הסטארבקס שבנו במקומו. עושה את העבודה, אבל בלי הרבה נשמה.
הנערה שהשיבה עין תחת עין, דויד לגנקרץ. הוצאת מודן.
הספר של מתיו ויינר לא ממש מוצלח, גם לא ממש ספר
מתיו ויינר, היוצר הנערץ של "מד מן" שכתב גם כמה עונות של "סופרנוס", כתב ספר שיצא ממש עכשיו בשם "הת'ר, הטוטאליות". שם מעפן, מתאמץ ומלא פאתוס, אבל זה לא עצר בעדי. כי ויינר, למרות שמואשם עכשיו בהטרדה מינית (היי, מי לא) יצר כמה מהדמויות היפות שנראות בטלוויזיה ואם קמצוץ מהקסם הזה הגיע גם לספר, זה חייב להיות מוצלח. ובכן, זאת הייתה הנחה שגויה.
קודם כל מדובר בנובלה פצפונת, ספרון זערורי שלפחות נגמר מהר, למי שזה משפיע על שיקוליו. הת'ר היא בתם של מארק וקארן בריקסטון, זוג אמיד מניו יורק, והיא מושלמת. כל מי שרואה אותה מיד נשבה בקסמה. בובי הוא בחור עני שגדל במשפחת מצוקה מתעללת והפך להיות בריון בעצמו. לאחר שהוא משתחרר מהכלא, הוא מגיע כפועל לבניין שבו מתגוררת הת'ר ומשם דברים מסתבכים. כלומר, לא ממש, הם נגמרים די מהר ובאופן אדיש יחסית, אבל משהו קורה שלא נגלה לכם מחמת ספוילר.
העלילה הבסיסית מעניינת, אבל זה כל מה שיש שם, עלילה בסיסית שלא הופכת לסיפור ששואב אותנו פנימה. אין שם אף דמות שאפשר להזדהות איתה (וחבל, זה האדם שיצר את פגי אולסן) והכל נשאר שטוח, מרפרף וזריז. תלמידי קולנוע ותסריטאים חובבים בטח מכירים את שלב ה"טריטמנט", שכולל למעשה את תיאור ההתרחשויות בסרט שהם מתכננים לכתוב, אבל בלי דיאלוגים ובאופן פשוט ולינארי. שלד של יצירה שיום אחד תיכתב או תצולם. הנובלה של ויינר מרגישה כמו טריטמנט לסדרה נחמדה שהוא עדיין לא כתב. מעין תקציר, בסיס לסיפור שהוא חשב עליו אבל שבשום שלב לא מתפתח לסיפור עצמו. הוא לא היה צריך להוציא את זה כספר אלא לשלוח ישר ל-HBO.
הת'ר, הטוטאליות, מתיו ויינר, הוצאת כתר.