איתמר הוא גבר יפה תואר עד מאוד וקצר רואי עד מאוד. זוהי נקודת הפתיחה של ספרו החדש של מאיר שלו וזה גם אקורד הסיום. בין לבין מתרחשים אירועים נוספים; איתמר עוזב את הארץ בגיל צעיר, אהובתו נפרדת ממנו ושוברת את ליבו, אימו מפתיעה אותו רגע לפני מותה. אבל כל אלו מתקיימים בצילו של מה שנתפס כחוק טבע, ראשון ואחרון לכל – יופי בלתי רגיל וקוצר ראייה חמור ששוכנים יחד בגוף אחד. האם לשם כך נדרשים מעל ל-250 עמודים? כנראה שלא. השאלה היא האם יש באותם עמודים גם משהו מעבר.
עלילת הספר מתארת מפגש לילי רווי אלכוהול של איתמר (החברים קוראים לו איטה - "איטה במלעיל, כמו פיתה") ושל אחיו הקטן בועז. "ליל אחים" הם קוראים לו, כזה שנחגג כבר עשרות שנים בכל פעם שאיתמר, שמתגורר בווירג'יניה, בא לביקור בארץ. על מה משוחחים במשך לילה שלם שני אחים שעברו שניהם את גיל 60? בלילות כתיקונם, הכל נשאר בתחום השיחות על המשפחה, אבל בלילה הנוכחי משהו משתנה ("הרי בכל ליל אחים שלנו אנחנו מדברים בעיקר על אבא ואמא, אז אולי כבר נגמרו לך הסיפורים האמיתיים והתחלת להמציא חדשים", עמוד 99).
לאט לאט, הקוראים נחשפים לדיאלוג של האחים באותו לילה מיוחד, דיאלוג בו אמא ואבא נדחקים הצידה לטובת סיפורו של איתמר על מפגש לילי סוער עם אישה בשם שרון שהתרחש לפני 20 שנה. דרך אותו מפגש יצרי ורווי תהפוכות אנחנו מתוודעים לאהבה הגדולה של חייו, לאירועים גדולים וקטנים שהתרחשו בעבר הרחוק והקרוב וגם לאבא יחיאל המכונס והמשוריין ולאמא רחל האימפולסיבית.
בראיון לחדשות 12 סיפר מאיר שלו כי "הנושא של ידידות בין גברים ואחים הוא נושא שמאוד מעניין אותי, גם בחיים וגם בכתיבה הספרותית". ואכן, הקשר המורכב בין איתמר - הסולידי והמעודן, ילד של אמא שחי בגפו באמריקה, מול בועז - האח הקטן הישראלי, הפרובינציאלי, זה שאוהב לדבר בגסויות כמו אבא – נחשף ונארג לאורך השהות הלילית המשותפת. בועז מקנא ("לא קל להיות אח שלך", עמוד 75), הוא מכה מתחת לחגורה ("אני מדבר בעיקר עם הזין שלי.. הוא בא אליי בטענות: למה חיברו אותי אליך ולא אל איתמר אחיך", עמוד 29) והוא גם מקבל שיעור בהליכות ונימוסים מאיתמר ("כבר ביקשתי ממך, לא שותים ככה.. לוגמים לאט, לגימות קטנות, עם רווחים גדולים וקבועים ביניהן", עמוד 222).
אבל בסופו של דבר, מערכת היחסים האחאית לא מתרוממת ולא מחזיקה בתוכה מורכבות מספקת דיה שתצדיק את ההתייחסות החוזרת ונשנית לקיומה, שהיא אף מעט בנאלית לעתים. זאת, אילולא השימוש במערכת היחסים הזו כתעלול ספרותי לצורך בניית התפאורה לסיפור האמיתי. כמו במערכת היחסים הלא שוויונית בין האחים כך גם ביחס לעלילה עצמה, בועז משמש כשחקן משנה שתפקידו לאתגר, להציק ולנסות כל העת למשוך בשולי הגלימה כדי לחשוף פיסה של עירום מגופו של המלך.
אם בתפאורה עסקינן, לעתים נדמה ש-שלו מעצב קו מנחה של חזרתיות, לא תמיד מתגמלת, שמטרתה להביא לאיזשהו שואו שהוא גדול יותר מסך חלקיו. זה מתקיים במאבקי הכוח, משחקי השליטה וחילופי הדברים הבלתי נגמרים בין איתמר לשרון, כמו גם ב"כללים" שהגברים והנשים מציבים ומציבות אלו לאלו לאורך הספר כולו. התובנות לא ייחודיות במיוחד ("גברים ממשיכים כל החיים לשחק בצעצועים, ונשים, באיזשהו שלב, מפסיקות", עמוד 67) ונדמה ששלו מטרחן במכוון כדי לייצר תחושה של מאבק גדול יותר שאולי מתרחש בין המינים. לא תמיד זה עובד ולא פעם זה מרגיש מיותר. בשלב מתקדם של אותו לילה סוער שעובר על איתמר ושרון, הוא מספר על הרצון שלו לעצור וללכת באמצע ("היא עייפה אותי.. הזכירה לי את כל מה שיש לכם כאן.. לא יכולתי יותר, התעייפתי ממנה", עמוד 191). גם אנחנו הקוראים בשלב הזה עלולים להזדהות עם הגיבור, ובהקשר הזה - זו לא מחמאה.
להרגיש דווקא באמצעות מה שלא נאמר
גם לקראת סוף הספר, אנחנו עדיין לא יודעים כמעט שום דבר על איתמר. אנחנו שומעים שוב ושוב שהנשים שסובבות אותו מחפיצות אותו ומתייחסות אליו כפנים יפות בלבד ("אם לא היית טמבל כזה, הייתי יכולה להתאהב בך", עמוד 172), אנחנו יודעים שיש לו תחת יוצא דופן (אתה תחת-על. זה אוקסימורון אבל זה מה שאתה. עמ' 32) ואנחנו בעיקר מרגישים את הפסיביות שבה הוא מתנהל מול הנשים בחייו ובכלל. אבל מה מעבר לזה? מה הטעם האישי שלו בנשים למשל? האם ההתנהלות שלו נובעת משחצנות, או מפחד, או אולי מבהלה? אין לנו שום דרך לדעת את כל זה – ובהתאם, היינו יכולים לסיים את הספר באדישות מתבקשת. זאת, אילולא שתיקה גורלית אחת שנחשפת בתום הקריאה - שגורמת לנו, דווקא דרך מה שלא נאמר, להרגיש - אולי לראשונה - את איתמר.
ההתייחסות לשתיקה, לכיסוי, למה שלא נאמר ולהתחזות שעלולה לבוא בעקבות כך, מקבלת מקום מרכזי לאורך כל הספר. התפר הדק בין התחזות לחשיפה נתפר ונפרם כל העת בין הדמויות. אבל "עליית המדרגה" שמתרחשת במערכה החותמת את הספר היא העובדה שאותו תעתוע לא נותר רק בין גיבורי הספר, אלא הוא גם מופנה אלינו. נדמה שאיתמר, שמספר בגוף ראשון ומשתף אותנו בחייו לאורך לילה שלם, אימץ את הציווי של "אל תספר לאחיך" - ובזמן שהוא בורח בחזרה לחו"ל הוא מותיר אותנו, תוהים וחסרים, יחד עם אחיו הקטן בועז.
הרגע שבו תהיית ההתחזות מכוונת כלפינו - ומציבה בפנינו סימן שאלה באשר למה אנחנו באמת יודעים או לא יודעים על איתמר - גורמת לנו לחוש בדרך הכי עירומה, אכזרית ואמיתית את כוחה של ההתחזות ואת הזרות שבכוחה לייצר. אבל גם את ההזדהות. במחי החלטה-הסתרה אחת איתמר מצליח להפוך מחפץ ליצור אנושי.
ואם יש בשורה בספר - הרי היא זו. היא ההצצה אל אותו מרחב דק ועמוק שבו ההסתרה והכיסוי מאפשרים לנו דווקא להתקרב ולהרגיש ולחמול. זו חולשתו של הספר וזה גם כוחו. טשטוש אישיותו של הגיבור והשטחתו לדמות שמורכבת מגוף, גוף וגוף – עלולים להותיר גם אותנו מעוקרים מרגשותינו, אדישים ומנותקים; אך דווקא מתוך ה"אין-אישיות" של איתמר עולה שתיקה רועמת, שמובילה לבלבול, שמוביל להשתוממות שבכוחה לבקוע חורים ונקיקים באותו גוף אטום, בודד ויפה.
"אל תספר לאחיך" יכול להתפרש כציווי מטאפורי ומדכדך של - אל תספר. בכלל. אבל הוא גם יכול להשתמע באופן הפוך לחלוטין – משמעות שמייתרת את המילים ומדגישה את הפרקטיקה ומתכתבת עם הכלל התסריטאי "Show, dont tell". כפי שמסביר איתמר לבועז: "תחכה בסבלנות. כששומעים סיפור צריך לציית לקצב שלו. זה לא כמו שקוראים אותו ואפשר לדלג על דפים ולדפדף קדימה ואחורה" (עמוד 40). וזו לא הפעם הראשונה שבה נדמה שאיתמר גם כמעט-מפציר בנו הקוראים לקחת נשימה ולהמשיך את הקריאה. במקרה הזה, הסבלנות עשויה להשתלם.