"הפלא של אנה" - אמה דונהיו
קשה לבחור מאיפה להתחיל לדבר על הספר הזה, אז נתחיל מהסוף: את חמישים העמודים האחרונים שלו קראתי תוך כדי בכי ממשי. סחיטת נוזלים היא הדבר האחרון שציפיתי לקבל ממותחן פסיכולוגי היסטורי - מקסימום קיטש, אבל לא רגש אמיתי - אז בהתחשב בכך שגם כמותחן הוא מצטיין, אין מנוס מלתאר את הספר הזה כמבריק.
אמה דונהיו בוודאי מוכרת לכם כמחברת "חדר", הספר המוצלח שהפך לסרט מוצלח אפילו יותר בכיכובה של ברי לארסון. אולם רפרוף בעמוד הוויקיפדיה שלה מראה שהיא כותבת פעילה מאוד - בגיל 47 היא כבר חתומה על עשרה רומנים, חמישה קובצי סיפורים קצרים ועוד כהנה וכהנה טקסטים למדיה אחרת. ואם לשפוט על פי "חדר" ו"הפלא של אנה", היא גם כותבת מגוונת למדי.
בניגוד למה שהכרנו עד כה, דונהיו של "הפלא" כותבת באלגנטיות רבה, במנגינה מושלמת, בגוף שלישי ספקני ותוך תשומת לב לפרטים הקטנים ולמשמעותם. היא לא מבקשת להשוויץ במחקר שעשתה על אורחות החיים במאה ה-19, אבל הפרטים המעטים שהיא טורחת לתאר מספיקים כדי לשדר אמינות מוחלטת. היא לא מבקשת להפוך את הקורא לבלש פרנואיד שיקרא כל שורה פעמיים, אבל שותלת עבורו מספיק רמזים. היא לא רוצה ליפול לקיטש, אבל מבינה שגם (ואולי דווקא) בתעלומת מתח, חיי הרגש של הדמויות הם לא רק כלי העשרה אלא ממש מפתח חיוני לפיצוח העלילה. היא לא מבקשת להשוויץ איזו סופרת טובה היא, ואז אתה תופס את עצמך בוכה כשכל המניעים מתבהרים והקצוות הפתוחים נתפרים באופן מושלם.
הספר עוקב אחרי ליב, אחות אנגלייה שנשלחת לכפר אירי נידח למשימה בלתי שגרתית: לתצפת 24/7 על אנה, ילדה בת 11 שטוענת שלא הכניסה פירור לפיה כבר ארבעה חודשים, ולמסור בתום שבועיים הצהרה - האם הילדה קדושה או נוכלת. ליב, שחולקת משמרות עם אחות נוספת, בטוחה שהיא הולכת לחשוף את התרמית בתוך ימים ולהסתלק בחזרה לחייה באנגליה. אולם עובר יום, עוברים יומיים, עוברים שלושה - ונראה שהילדה אכן מתקיימת בלי לאכול בכלל, ועל כמויות זעומות של מים.
וזה לא הדבר היחיד שקורה. בניגוד לרצונה, ליב מתחילה להיקשר לאנה, ילדה חכמה באופן בלתי רגיל, ובו זמנית קולטת שיכול להיות שהמבוגרים משתמשים בה לשם התרמית - אבל יכול להיות גם שהיא זו שמשתמשת בהם. לא שהמבוגרים תמימים לחלוטין - ליב החילונית נמצאת בהלם תרבות מוחלט מהאירים האדוקים, שמאמינים בפיות ומתחשבנים עם האל כאילו היה בעל הבית שלהם. דונהיו הבינה שקנאות דתית היא אחד הדברים המפחידים ביותר בעולם, ויש פה כמה רגעים מצמררים עמוקות.
מה שיפה בספר הזה הוא ההתמקדות הראשונית שלו בעלילה, כלומר בתעלומת המסתורין - איך אנה מתקיימת מבלי להיתפס אוכלת? רק באיטיות רבה, ובלי שהקורא שם לב, דונהיו חושפת את העולם הרגשי רב הרבדים שבנתה לדמויות, ומסתפקת בשורה אחת בודדת כדי להסביר דמות שלמה ולפלח את הלב. בעמודים האחרונים היא אכן מוצאת פתרון אמיץ ומפתיע לסגירת תעלומת המתח - אבל יותר חשוב מזה, היא חודרת לקרקעית העומק הרגשי. סוף הדבר אמנם מתפתה ליפול לקיטש, אבל ברגע השיא שבפרק האחרון דונהיו מתעלה לפסקה אחת או שתיים לרמת שירה ממש. וזה כל כך יפהפה שבא לבכות.
הפלא של אנה / אמה דונהיו (מאנגלית: נעה בן פורת), אריה ניר ומודן 2017
"סופה של אליס" - גלית דהן קרליבך
זהו הרומן השלישי של גלית דהן קרליבך למבוגרים, ובו הסופרת כלת פרס ראש הממשלה סוף סוף עושה את מה שהייתה צריכה לעשות גם בספריה למבוגרים עוד קודם: כיף. לא ש"אחותי כלה והגן נעול" ו"קצה" לא היו ספרים משובחים - רק סופרת כמו דהן קרליבך, שמרגישה כל כך בבית בכתיבה בעברית, יכולה לעקם אותה ולהשתעשע בה ככה, לשחק במילים כמו אבני לגו, להחליף משלבים כמו מעבר בין נתיבים, לערבב את היומיומי בפיוטי עד לבלי הכר. אבל ב"סופה של אליס" יש קצת יותר עלילה, והשוס האמיתי - יש פה משולש אהבה. על אמת. אמרנו לכם שכיף פה.
במרכז המשולש עומדת סופה, בחורה צעירה שחיה עם אמה אליס במושב קטן שאף אחד לא שמע עליו. היא עובדת כדוורית ומחברת המכתבים של המושב, ובסתר כותבת ומשפצרת את רומן הביכורים שלה, המאוכלס בשלל הטיפוסים הצבעוניים החיים ביישוב - השכן שמטפח חצר קדמית רק כדי לשרוף אותה שוב ושוב, משה ברזלים האובססיבי למתכות, דודא הנרקומן בגמילה שדלוק עליה בסתר ועוד. חייה שלה סוף סוף מספקים לה חומר אמיתי לכתיבה עם כניסתו של מירון, גבר אמיד ומבוגר בעל עבר מסתורי ששואף לשנות את פניו של המושב ולשים אותו על המפה (אולי תרתי משמע). מירון, כמובן, נלחם על לבה של סופה, ויריבו הוא מיכאל הג'ינג'י, חבר הילדות המחונן של סופה שעבר מהמושב כדי ללמוד באוניברסיטה.
תחושת הקצב בספר הזה רבה יותר מבספריה הקודמים של דהן קרליבך, גם אם בפועל לא קורה בו יותר מדי - רק בעמודיו האחרונים הוא נאחז תזזית פתאומית ונזכר לפתח עלילה קצת מופרכת שיכולה לאכלס שלוש אופרות סבון. אבל זה לא נורא - סופה היא דמות ראשית טיפוסית לגלית דהן קרליבך (בחורה צעירה, חנונית, אאוטסיידרית ורווקה), אבל היא חזקה מספיק כדי לשאת את הרומן על כתפיה; גלריית דמויות המשנה אמנם לא חיונית לעלילה, אבל כן מוסיפה הרבה צבע; והכתיבה רבת השנינויות סוגרת את הפינה והופכת את הספר הזה לספר הכיפי שהוא.
סופה של אליס / גלית דהן קרליבך, זמורה ביתן 2017
mako תרבות בפייסבוק