הספר "אוון הנסן היקר" לא עומד בפני עצמו: הוא פיסת מרצ'נדייז שמעבדת לספרות את אחד ממחזות הזמר הכי מצליחים של השנים האחרונות. בניגוד למחזות זמר אחרים, כמו "המילטון" או "Wicked", "אוון הנסן היקר" לא היה ללהיט היסטרי מחוץ לארצות הברית - או, לכל הפחות - לא פה בארץ. "אוון הנסן היקר", שכתב ואל אמיק (תרגום: ארז אשרוב) עבר את מה שלהיטים רבים עברו מאז שכל אחד עם אינטרנט נהיה למבקר: הוא התחיל כלהיט והפך ליצירה שמאוד פופולרי לשנוא. אבל לפני שאסביר למה, כדאי שאבהיר מה בדיוק קורה בעיבוד הספרותי הבינוני של המחזמר.
הספר, כמו המחזמר, מספר על אוון – תיכוניסט חרדתי עם יד מגובסת שאף אחד לא סופר מלבד אמא שלו. הוא מטופל אצל פסיכיאטר נחמד שהציע לו תרגיל טיפולי בתקווה לעזור לו לשנוא את עצמו ואת החיים שלו קצת פחות: לכתוב מכתבים לעצמו, בתקווה שכך יראה איך אפשר לראות גם את חצי הכוס המלאה. זה לא עובד: המכתב האותנטי הראשון שאוון הצליח לכתוב לעצמו הוא טקסט די דיכאוני, והוא מוותר מראש על הסיכוי שהשבוע או השנה הבאה תהיה שווה משהו.
ואז הוא פוגש את קונור. גם מצבו הנפשי של קונור לא וואו, אבל קונור מביע את זה בדרכים קצת שונות. בעוד אוון נחבא אל הכלים, קונור זורק אותם על כל מי שמנסה להביע בו עניין. אחרי שקונור הזועם נתקל באוון, בן כיתתו, הוא חותם לאוון על הגבס וחוטף לו את אותו מכתב עגום. אוון משוכנע שקונור עומד להשפיל אותו מול כל בית הספר, אבל קונור עושה משהו יותר קיצוני: הוא מתאבד.
כשההורים האבלים של קונור מוצאים אצל קונור את המכתב שאוון כתב לעצמו, הם מניחים את ההנחה ההגיונית – אוון וקונור היו חברים, והמילים שבמכתב הן המילים האחרונות שקונור אמר לאוון (אדם איתו הוא בקושי דיבר בחייו) לפני ששלח יד בנפשו. כשאוון רואה איך הוריו של קונור מתרגשים מהמחשבה שלקונור היה חבר אמיתי, הוא עושה את הדבר הראשון שהוא יכול לחשוב עליו, ומשקר להם - כדי שתהיה להם איזושהי נחמה, שקרית ככל שתהיה. המהלך הזה, כמובן, הולך ומשתבש ככל שהסיפור מתקדם.
היתרון העיקרי איתו "אוון הנסן היקר" מתחיל, כספר הוא אוון. מדובר בדמות שכמעט בלתי אפשרי שלא להזדהות איתה: תיכוניסט שמשוכנע שכולם אדישים אליו במקרה הטוב ושונאים אותו במקרה הרע הוא החומר שממנו עשויה אמפתיה, לפחות עבור כותב שורות אלה. על הבמה, בידיים של השחקן הנכון, אוון הוא כלי מצוין עבור כל שחקן מתחיל לפתוח בקריירה היסטרית: בן פלאט ("הפוליטיקאי", "פיץ' פרפקט") זכה בטוני על התפקיד רגע לפני שהיה לאחד האנשים הכי בלתי נסבלים בהוליווד. (אגב, אני אישית ראיתי את המחזה בגרסה בה גילם את אוון שחקן צעיר בשם אנדרו בארט פלדמן, שהצליח להפוך את התקף החרדה שאוון עובר באמצע המחזמר לאחד הרגעים הכי מרהיבים שראיתי אי פעם בתיאטרון).
הבעיה: בספרות אין שחקנים. יש מונולוגים פנימיים, יש שימוש דרמטי בשפה, אבל אין אנשים שיבצעו את הדרמה האנושית שבליבו של "אוון הנסן היקר". כאן דמותו של אוון מתחילה לקרטע. הוא אמור להיות נער צעיר ומעורר אמפתיה, אבל בספר הוא מדבר קצת כמו פוסט רהוט במיוחד של אליסף עזרא. אוון מדבר בגוף ראשון אלינו הקוראים ומתאר את עיניו של קונור כ"קרני מוות קרות כפלדה"; הוא גם אומר ש"נדמה שהבהונות שלו מנופפות לשלום" ומדמה את הרגל שלו ל"חרמש חשמלי". אולי הבעיה היא בתרגום, ואולי הבעיה היא במקור, שהרשה לעצמו להיות ציורי יותר מהמצופה מרומן שמסופר מנקודת מבטו של בחור בן 17.
לעומתו, ישן שתי דמויות שהייתי שמח לקבל מהן הרבה יותר, אבל זכו לככב רק בעמודים בודדים. אמו של אוון, היידי, היא אם יחידנית ועוזרת-אחות שלומדת בלימודי ערב במטרה להיות פקידה משפטית. זו אולי לא כוס התה של כולם, אבל אני אישית הייתי שמח לקרוא ספר שלם עליה, בין השאר בגלל שמתברר בין השורות שמדובר באישה שמטרתה העיקרית היא להיות שם עבור בנה; אימהות מסורות שנלחמות באבק היומיום מעניינות אותי הרבה יותר מאשר הילדים הבכיינים שלהן.
בנוסף אליה, הספר מצדיק את קיומו באמצעות הרחבת דמותו של קונור. על הבמה, קונור הופיע כרוח רפאים אחת לכמה שירים; בספר הוא מקבל פרקים שלמים שמסופרים מנקודת מבטו. לרוב הם לא מוסיפים הרבה, אבל לקראת הסוף הספר מתפצל לקו עלילה שמרחיב על עברו קונור, ומוסיף נדבך קווירי שלא היה נוכח במחזמר (וחבל). בכנות, קו העלילה הזה היה מעניין יותר מרוב מה שעובר על אוון במהלך הספר: מהרגע שהשקר של אוון הופך לתנועת נוער עקומה שמנסה למנוע את ההתאבדות הבאה, הכל נהיה משמעותית יותר משעמם.
העניין הוא כזה: העלילה של "אוון הנסן היקר" לא מחזיקה 324 עמודים. היא מחזיקה מחזמר של שעתיים - על הבמה, אם אתה מתחיל להשתעמם, לפחות באיזשהו שלב מישהו מתחיל לשיר ובמקרה הרצוי זה מסיח את הדעת מהסיפור הבעייתי. כש"אוון הנסן היקר" הפך לסרט, המבקרים שמו לב למשהו שלא היה כל כך בולט בגרסה הבימתית - אוון מתנהג כמו סוציופת שמוכן באהבה לשקר כדי להשיג את שהוא רוצה.
ההצגה זכתה לשבחים, הסרט נקטל והיה לאחד האסונות הקולנועיים של 2021. הספר מצליח לחפות על הבעייתיות של העלילה, באמצעות מונולוגים מאוד מודעים לעצמם של אוון לעצמו (ובהיעדר הנוכחות הבעייתית של בן פלאט, שהצליח לבנות ולהרוס לעצמו את הקריירה באמצעות אותו התפקיד). כלומר – הדמות עצמה אולי עושה את כל מה שהאדם הסביר לא היה עושה אף פעם, אבל הספר מאפשר לפחות להתחיל להבין מאיפה זה מגיע.
לא מדובר באסון. לא מדובר בהצלחה מסחררת. מדובר בספר שהוא תוצר לוואי של מחזמר שעובד טוב בעיקר על הבמה. עד שהקאמרי, הבימה או בית ליסין יחליטו להביא הנה את המחזמר שאנשים אוהבים לשנוא, מדובר באלטרנטיבה פחות מִסְבירה למקור. המקור עצמו הוא יצירה בימתית מרגשת על הכוח המנחם וההרסני של השקר; הסרט כנראה הצליח לפספס את זה (שמעתי שהוא גרוע אז לא טרחתי לצפות בו, מודה). הספר לא בדיוק פספס, אבל לא באמת קלע. כנראה שיש דברים שעובדים טוב רק על במה, בליווי מוזיקה קליטה.
"אוון הנסן היקר", ואל אמיק. עברית: ארז אשרוב, הוצאת מודן, 326 עמודים