ספרה הראשון של ריטה לקהל בוגר, ועוד ספר ביוגרפי לפרקים שמציץ אל ילדותה של הזמרת באיראן ובישראל, יכול היה להיות אבן דרך בתולדות התרבות הפופולרית בישראל. לא פחות. הרי הסטאר-פאוור של ריטה הוא המנוע מאחורי קריירת הבידור ארוכת השנים שלה, ואישיותה הססגונית - לפחות זו שבאה לידי ביטוי בראיונות - היא בו זמנית חומר גלם מופלא לסיפורים שונים וגם מסננת ראויה לאותם הסיפורים. רוצה לומר, ריטה היא בו זמנית המדיום והמסר, וספר שהיה לוכד את הברק הזה היה יכול להפוך לביוגרפיה מוזיקלית מהסוג המהנה, שנדיר מאוד לקרוא בעברית. "צ'אדור נוטף מי גשם", אם עד כה לא היה ברור, איננו הספר שייחלנו לו. זה לא אומר שהוא רע, זה אומר שצריך להיערך אליו אחרת, שכן ריטה, אותה ריטה גדולה מהחיים, מפציעה בספר רק ברגעיו האחרונים, ושאר תוכנו של הספר הוא יותר עבודות הכנה, בטון מילולי שנשפך אל המגרש שיום אחד יבנו בו את ריטה.
סיפורנו מתחיל, אפוא, הרבה לפני ריטה, ופרקיו הראשונים של הספר מתרחשים הרבה לפני לידתה ומלווים אירועים משמעותיים מתולדות משפחתה בטהראן של שנות ה-50 וה-60. אלה פרקים פיוטיים וסקרניים - ריטה עוקבת בהם אחר אנשים שחיו באמת, אבל מרשה לעצמה לפלוש לדמיונותיהם ומחשבותיהם, ומעמידה בפרקים האלה סיטואציות דרמטיות מופרכות במידה, טלנובליות אך אמינות. הצ'אדור המדובר משם הספר מופיע גם הוא בפרקים האלה. הצ'אדור הרטוב - בגד מסורתי לנשים, שנכרך בשכבות, וששייך בספר לגולנאר, דודה רחוקה אך אהובה של ריטה, שהייתה מחביאה אוכל ומתנות לאחייניה בין שכבות הבגד - מתגבש לנגד עינינו כסמל ספרותי. הרי לא סתם נבחרה המילה הלא שגורה הזו, המענגת להגייה, לכותרת הספר.
אבל לא ברור מה בעצם רצו ריטה וצרויה להב, שותפתה לעריכת הספר, מאותו בגד: האם שכבות הצ'אדור הן שכבות הזיכרון, והמאכלים שהוחבאו בו הם זכרונות הילדים המשביעים של ריטה? כן ולא - הספר אכן מתפקע מרוב סיפורים ואנקדוטות, ואלה צונחים מתוכו תחילה באיזשהו סדר הגיוני ובסופו של דבר בקקופוניה. אבל הצ'אדור הסמלי למראה שהופיע במערכה הראשונה - לא רק שלא יורה במערכה השלישית אלא נזנח לגמרי. מי הגשם גם. ומה שנראה תחילה כמו חוט השדרה של הספר מתגלה גם הוא כסיפורון חמוד אך לא לגמרי חיוני. לא כזה שמקבל משמעות נוספת נוכח הסיפורים האחרים בספר.
פרקיו הראשונים של הספר נראים לעתים כמו כותר גנוז מסדרת "ילדי העולם" - אלה-קרי מלפלנד, נוריקו סאן מיפן וריטה ג'האן-פרוז מאיראן. לכל אחת מהן שפה משלה ודרך משלה להציג את מנהגיה האקזוטיים לקוראים בישראל
למעשה, בהתאם לנקודת המבט הילדותית שטורפת את הספר לקראת אמצעו, חלקים רבים מ"צ'אדור" נקראים כמו עבודת שורשים נלהבת. ריטה כל כך רוצה לחלוק איתנו את עלילותיה, כל כך רוצה שנריח ונטעם, נרגיש ונתרגש, שנדחוף גם אנחנו את אצבעותינו לתוך התבשילים הסיפוריים האלה, שהיא נהפכת למחנכת. היא מתארת כל מאכל, עוצרת להשתהות ליד כל תיאור נוף או שורה מתוך שיר ברדיו, ופרקיו הראשונים של הספר נראים לעתים כמו כותר גנוז מסדרת "ילדי העולם" - אלה-קרי מלפלנד, נוריקו סאן מיפן וריטה ג'האן-פרוז מאיראן. לכל אחת מהן שפה משלה ודרך משלה להציג את מנהגיה האקזוטיים לקוראים בישראל.
האם מישהו אי פעם פקפק בכך שלריטה יש את הסיפורים הכי טובים בביזנס? והאם היה לנו ספק, גם קל שבקלים, ששפתה של ריטה תהיה עשירה, דחוסה וחושנית כמו שפתו של הספר? לא ולא. ריטה כותבת בדיוק כמו שניתן היה לדמיין שתכתוב - בתנופה רבה ובפאתוס לא מבוטל - אבל אין לזה תכלית. הסיפורים פשוט נמסרים - עלילה רודפת עלילה, לא תמיד עם קישור הגיוני ביניהן - אבל דבר לא נצבר. שום מבוגר אחראי לא מתיישב במרכזו של "צ'אדור נוטף מי גשם" ומתחיל לרקום מהם ספר לכיד אחד עם התחלה, אמצע וסוף. ומה שכבר נצבר, כמו הסיפורים על משפחת ג'האן-פרוז המורחבת בטהראן, נשמט במחצית הספר ומפנה את מקומו לסיפורים חדשים, הפעם על השנים הראשונות משפחתה של ריטה בארץ ישראל.
זה גם השלב בו נראה ש"צ'אדור" מתחיל לחתור לקראת נקודה כלשהי, וקצת אחרי אמצע הספר מתחולל בו לא רק שינוי עלילתי אלא מהפך נרטולוגי של ממש. דמותה של הילדה ריטה, הילדה הביוגרפית שהייתה כשעלתה לארץ, בוקעת לפתע מתוך דפי "צ'אדור", ואיתה גם תודעה סיפורית חדשה. "צ'אדור", שעד אותה נקודה היה מחקר עשיר של משפחה, קהילה, תרבות ושפה, הופך לפתע, ובחן מצומצם למדי, לסיפורה הפרטי של ריטה. סיפורה של משפחת ג'האן פרוז מתפוגג אל הרקע וסיפורים על קשיי הקליטה הפרטיים של ריטה תופסים את מרכז הבמה; סיפור חייהם של בני הקהילה היהודית בטהראן עוברים לנגן מנגינה הרבה יותר מינורית בעוד ריטה הספרותית מקבלת עוד ועוד סולואים. ולמרות שעד אותה נקודה הספר לא זקוק לדוברת, מרגע שריטה מופיעה ב"צ'אדור" היא גם קצת פוגעת בו. הספר מפסיק אז להיקרא כאגדה מפוכחת ומעוררת תאבון והופך לפנקס זכרונות מפוזרים, שבמקרה אירעו לאחת הכוכבות הגדולות במדינה.
ובואו נודה באמת: כנראה שבשביל זה התכנסנו. "צ'אדור נוטף מי גשם" איננו אוטוביוגרפיה, אבל ברור שיש בו הרבה מהאמת, וברור שזו האמת הפרטית של ריטה. פרקי הסיום של הספר הם כבר מונולוגים שלמים בגוף ראשון, הממוענים בחלקם למשפחתה של הזמרת, ובהם היא מודה לקרוביה על תמיכתם ומביעה את אהבתה כלפיהם. באחרים היא מתארת מפגשים עם חברוֹת ותיקות, ותוהה אם אי פעם תוכל להבין את חייהן במלואם ואם הן תוכלנה להבין את חייה שלה במלואם. שואלת ומיד עונה: לא, חוויות חיים הן תמיד מסובכות ומפורטות יותר משנראה. יש דברים שרק ריטה, המחברת-דוברת-כוכבת תוכל להבין, וזה הגיוני מאוד. אם כבר, זהו המוטיב האמיתי של "צ'אדור נוטף מי גשם", זו ההבנה שתופרת את קרעיו של הספר: סיפור טוב הוא כזה שבוחר נקודת מבט מסוימת ומרחיב אותה בצורה המרתקת ביותר. חבל רק שבמקרה המסוים הזה, הסנדלר הולך הכי יחף שיש.
"צ'אדור נוטף מי גשם", ריטה. הוצאת מודן. 146 עמודים