רק כששואלים אותך מה אתה קורא, ואתה עונה "זה ספר על מפעל לפלסטיק בעפולה", אתה מבין עד כמה המעשה של דורית קלנר אמיץ. לא מפעלים, לא פלסטיק ולא עפולה מופיעים לעתים קרובות בספרות, וזה מדגיש את ההישג של ספר הביכורים הזה: לכמה ימים, לא ברור לקורא איך מפעל הפלסטיק הזה עמד כל כך הרבה שנים בעמק וחיכה שמישהו יתבונן בו. פתאום לא ברור לך למה לא מדברים יותר על פולימרים. "עמקפלסט" מתרחש בעמק יזרעאל, וטיפת טל, לבנה, בית אלפא או נהלל אין בו. זה עולם פריפריאלי באופן עמוק, שמציע מעט אפשרויות לכולם והרגעים הזוהרים ביותר בו מתרחשים בטרמפיאדה או בארומה. אבל בניגוד לספרי פריפריה ידועים אחרים הוא לא עוסק בפולקלור ובקוסקוס, אלא בעבודה.
זו עבודה קשה, פיזית, אפורה ולא פוטוגנית: מעל לכל הסיפור הזה שורה איזו תחושה מפויחת, ענן כבד וסמיך של אבק. קלנר, ששולטת בשפה יפה, בטח בשביל ספר ביכורים, כמעט ולא נופלת לקלישאות. הסופרת משתמשת באותו ניגון מתארך מעט שמשמש הרבה סופרים לתיאורי רגשות והלכי רוח פנימיים כדי לתאר משרדים מאולתרים במחסנים מגובבים, עשן סיגריות בטרנזיטים מטונפים, המיית מכונות וטרטור מלגזות, תעודות משלוח, ריחות של פלסטיק שרוף, חום וזיעה ומרמור ועשן.
אבל תוך כדי קריאה הולך ונדמה ששלוש הגיבורות הן בעצם אותו בן אדם. הן כמעט זהות באופיין, דמות אחת בשלבים שונים בחיים שלה. שלוש נשים נון-קונפירמיסטיות שמעדיפות להחליף גלגל מלצאת לדייט, שמתחתנות בחוסר עניין ועושות ילדים מחוסר ריכוז, ובעיקר מקדישות את חייהן לפולימרים. ברור שהמחברת אוהדת אותן ובזה לאמהות ולחברות חסרות השאיפות שלהן. בעיקר היא כותבת באהדה גדולה את דמות המנהלת הכריזמטית והזוהרת, שמקבלת רק החלטות נכונות, קשובה לכל העובדים, חכמה פי מאה מכל מי שנמצא סביבה ולא טועה לעולם. החלקים בהם קלנר מתענגת על הכתיבה במיוחד הם כשדפנה קוטפת לעצמה עוד ועוד טיסות במחלקות עסקים, גביעי שמפניה, עגילי זהב וארוחות צהריים יקרות.
התיאורים שלה את המפעל כל כך ריאליסטיים וקשוחים, שקשה לא לשאול את עצמך: מדוע היא נרגשת כל כך לממש את עצמה ולהקדיש את חייה דווקא דרך פיתוח ומכירה של עטיפות ניילון לפסטה? האם הנגיעה בפסגה שווה שהות בת שלושים שנה בקרבת נהמות של מכונות המעלות אדים רעילים, בשירות עושרו של בעלבית קמצן ואגרסיבי שמסרב לרכוש אמצעי בטיחות לעובדיו כדי שלא ייכרתו בטעות את אצבעותיהם תוך כדי עבודה, במקום בו העובדים מתבקשים להגיע לעבודה גם בזמן מלחמה כדי לא "לאכזב את הלקוחות"? יש לקוות שקלנר תכתוב ספר נוסף, ובו תעמיק בשאלות האלה. ככל הנראה, אין מישהו אחר בסביבה שיעשה את זה.