רק כששואלים אותך מה אתה קורא, ואתה עונה "זה ספר על מפעל לפלסטיק בעפולה", אתה מבין עד כמה המעשה של דורית קלנר אמיץ. לא מפעלים, לא פלסטיק ולא עפולה מופיעים לעתים קרובות בספרות, וזה מדגיש את ההישג של ספר הביכורים הזה: לכמה ימים, לא ברור לקורא איך מפעל הפלסטיק הזה עמד כל כך הרבה שנים בעמק וחיכה שמישהו יתבונן בו. פתאום לא ברור לך למה לא מדברים יותר על פולימרים. "עמקפלסט" מתרחש בעמק יזרעאל, וטיפת טל, לבנה, בית אלפא או נהלל אין בו. זה עולם פריפריאלי באופן עמוק, שמציע מעט אפשרויות לכולם והרגעים הזוהרים ביותר בו מתרחשים בטרמפיאדה או בארומה. אבל בניגוד לספרי פריפריה ידועים אחרים הוא לא עוסק בפולקלור ובקוסקוס, אלא בעבודה.
זו עבודה קשה, פיזית, אפורה ולא פוטוגנית: מעל לכל הסיפור הזה שורה איזו תחושה מפויחת, ענן כבד וסמיך של אבק. קלנר, ששולטת בשפה יפה, בטח בשביל ספר ביכורים, כמעט ולא נופלת לקלישאות. הסופרת משתמשת באותו ניגון מתארך מעט שמשמש הרבה סופרים לתיאורי רגשות והלכי רוח פנימיים כדי לתאר משרדים מאולתרים במחסנים מגובבים, עשן סיגריות בטרנזיטים מטונפים, המיית מכונות וטרטור מלגזות, תעודות משלוח, ריחות של פלסטיק שרוף, חום וזיעה ומרמור ועשן.
בתוך הסביבה הזו היא מנהלת שלוש דמויות נשיות מעניינות: יעלי, חיילת משוחררת שמגיעה למפעל לעבודה מועדפת כפקידה, נורית, מהנדסת חומרים צעירה, ודפנה, מנהלת המעבדה הקרייריסטית. דפנה מעידה על עצמה, "במשפחה שלי... אין בעיה, כל עוד את מסמנת וי על בעל, וחתונה, וילדים, כמובן, הכל לפי הספר. אם עשית את אלו – בסדר, תלמדי לך, למה לא, אבל אל תשכחי את סדרי העדיפויות שלך". גם יעלי ונורית מעוצבות שתיהן מול דמות של אם שמרנית, וכאן קלנר גולשת לעתים לסטריאוטיפים - לאחת קוראים סיגי והיא ספרית, לשנייה קוראים פלורה והיא עקרת בית (בחירת שמות שהיא אולי מחווה, מודעת או לא, לשמעון אדף) ושתיהן רוצות שהילדה תפסיק לעבוד כל כך הרבה ותמצא בעל. גם הגיבור הרביעי בספר, פועל ייצור ערבי, מעורר את השאלה האם הופיע אי פעם בספרות הישראלית גבר ערבי שלא כמושא תשוקה אסור של אישה יהודיה.
אבל תוך כדי קריאה הולך ונדמה ששלוש הגיבורות הן בעצם אותו בן אדם. הן כמעט זהות באופיין, דמות אחת בשלבים שונים בחיים שלה. שלוש נשים נון-קונפירמיסטיות שמעדיפות להחליף גלגל מלצאת לדייט, שמתחתנות בחוסר עניין ועושות ילדים מחוסר ריכוז, ובעיקר מקדישות את חייהן לפולימרים. ברור שהמחברת אוהדת אותן ובזה לאמהות ולחברות חסרות השאיפות שלהן. בעיקר היא כותבת באהדה גדולה את דמות המנהלת הכריזמטית והזוהרת, שמקבלת רק החלטות נכונות, קשובה לכל העובדים, חכמה פי מאה מכל מי שנמצא סביבה ולא טועה לעולם. החלקים בהם קלנר מתענגת על הכתיבה במיוחד הם כשדפנה קוטפת לעצמה עוד ועוד טיסות במחלקות עסקים, גביעי שמפניה, עגילי זהב וארוחות צהריים יקרות.
זו עמדה פמיניסטית ראויה ויש בה אפילו משהו נועז ומגניב בימים אלה – לא הצלחה נשית בהייטק או בפרסום, אלא בתעשייה כבדה, בתחום גברי ומחוספס, ולא בהתנצלות הרגילה של "להקריב את חיי המשפחה" או "לאזן", אלא באהבה והתרגשות כמעט בולשביקית כלפי המכונות והעדפה מפורשת של חברתן על פני חברת בעל וילדים. זה יפה, אבל זה פמיניזם של לפני חמישים שנה. הסיכוי של אישה להיות מנכ"לית מפעל הוא בערך כמו הסיכוי לזכות בלוטו. המהפכה הפמיניסטית לא שטפה את המשרדים המאובקים של חברות הלואו-טק, והסיבות לכך מורכבות. גם קלנר לא נותנת בספר אפילו סיבה אחת טובה לעשות את זה.
התיאורים שלה את המפעל כל כך ריאליסטיים וקשוחים, שקשה לא לשאול את עצמך: מדוע היא נרגשת כל כך לממש את עצמה ולהקדיש את חייה דווקא דרך פיתוח ומכירה של עטיפות ניילון לפסטה? האם הנגיעה בפסגה שווה שהות בת שלושים שנה בקרבת נהמות של מכונות המעלות אדים רעילים, בשירות עושרו של בעלבית קמצן ואגרסיבי שמסרב לרכוש אמצעי בטיחות לעובדיו כדי שלא ייכרתו בטעות את אצבעותיהם תוך כדי עבודה, במקום בו העובדים מתבקשים להגיע לעבודה גם בזמן מלחמה כדי לא "לאכזב את הלקוחות"? יש לקוות שקלנר תכתוב ספר נוסף, ובו תעמיק בשאלות האלה. ככל הנראה, אין מישהו אחר בסביבה שיעשה את זה.