בסוף הספר מג, ג'ו, בת' ואיימי הולכות לצעדת הנשים נגד טראמפ. לא, זאת לא בדיחה על הניסיונות להתאים ספרות קלאסית לימינו-אנו סטייל "אם לרסקוליניקוב היה טוויטר", זה באמת מה שקורה בסוף הספר "מג, ג'ו, בת' ואיימי", גרסת הקומיקס המודרנית לקלאסיקה "נשים קטנות". ארבע האחיות יושבות תחת עץ חג המולד, מדברות על איזה מגניב זה להעצים נשים ולהביע סולידריות ואיזה באסה זה לרצות בעל, ואז מג אומרת "יש משהו שרציתי לעשות, זה יהיה הצעד הראשון לכל היעדים שהצבנו לעצמנו בחיים, תרצו להצטרף אליי?", וכולן אומרות "כן" בהתלהבות, ובעמוד הבא הן בצעדת הנשים נגד טראמפ עם כובעים ורודים בקיצור תצביעו להילארי סוף.
האמת, מההתחלה עיבוד הקומיקס ל"נשים קטנות" נראה לי חשוד. העטיפה הוורודה המתקתקה (נשיםםםםםםם), שם הספר שכתוב בכתב יד ענוג ומסולסל (נשיםםםםםםם), ציור של ארבע נערות מדליקות עם ג'ינס וסניקרס עושות "V" למצלמה - הבנו, קומיקס עכשווי לבנות, לא קנינו בטעות "יומנו של חנון". אבל החשדנות הייתה טבעית, כי אני חובבת מושבעת של הספר "נשים קטנות" המקורי - כן כן, הוא שוביניסטי ונוצרי ופדגוגי, מכירה את כל הטענות, ועדיין שום קשקושי ישו לא יאפילו על כמות האינטליגנציה הרגשית והדיוק הסיפורי שלואיזה מיי אלקוט שופכת שם לכל עמוד. חוץ מזה, אני מאלה שתומכים בבחירה הרומנטית של ג'ו בסוף הספר - היא לא רצתה ילדון נחמד, אתם לא מבינים?! היא נמשכת למבוגרים אינטלקטואלים מסתוריים! - ולא רואה בה פשרה דכאנית אז לסיכום סתמו.
"מג, ג'ו" וכו' מנסה להתאים את "נשים קטנות" לזמננו (האחיות כותבות לאביהם הפצוע מיילים שנפתחים ב"היי-היי אבוש!"), והוא לגמרי מודע למסרים החברתיים הבעייתיים שיש לספר המקורי ב-2019. יותר מדי מודע. כל כך מודע, שחבורת היוצרים שלו (על העטיפה מופיעים רק שניים אבל ברשימת הקרדיטים מציינים לפחות שישה היפסטרים שאחראים לקסם הזה, בטח בתהליך קואופרטיבי של סדנת כתיבה קהילתית שיתופית, כיבוד: תאנים) יצאו מגדרם כדי להפוך את הסיפור המיושן לכמה שיותר פי.סי ומעצים. וכך מג, למשל, שבספר המקורי היא נערה עם ראש קטן שהופכת לעקרת בית, היא כאן נערה עם ראש קטן שמחליטה שתי דקות לפני סוף הספר שהיא בעצם לא רוצה להתחתן אלא לרוץ לפוליטיקה ולשנות את העולם. איימי (שבגרסה המודרנית היא גיימרית שמכסחת בנים במורטל קומבט, קול!) סופגת גזענות בבית הספר ולומדת להתגאות בצבע עורה, ובת' מתבאסת שאין מספיק נסיכות דיסני שחורות כי חשוב שיהיה ייצוג. וכדי שהאחיות יהיו מגוונות אתנית, הפכו את ג'ו (הלבנה היחידה מבין האחיות) לבת מאומצת, מתברר שאימא שלה הייתה אם חד הורית לבנה שפגשה גבר שחור עם בת מנישואים קודמים והם התחתנו והוכיחו שמשהו משהו רב תרבותיות אנא עארף. החפירות המקוריות על ישו והצליינים הוחלפו בתפילות כלליות בלי זהות מסוימת, ובמקום כנסייה יש "בית תפילה" אנונימי כדי שאף דת לא תיעלב (ויש אפילו שכן יהודי עם כובע! אמרנו לכם שמשהו משהו רב תרבותיות!). אה, ובמקום איש שלג, האחיות בונות בחצר - אתם מוכנים לזה? כי זה הולך להיות חתרני אז כדאי שתשבו כדי שלא תתעלפו - אשת שלג. בפרצוף שלך, ממסד!
אבל אין ספק שאת מהפך הפי.סי הכי פשטני עוברת ג'ו, שלאורך כל הקומיקס חופרת בכל הזדמנות על "סוד" שהיא מסתירה. "סוד" שמבעבע בתוכה. "סוד" שקשור לזהות שלה, ולזה שהיא כזאת טום-בוי ולא אוהבת שמלות מגונדרות אלא רק ג'ינס זרוק, ולזה שהיא לא מעוניינת רומנטית בלורי, ולזה שהיא כזאת קשוחה ונערית, ולזה שהיא הסתפרה קצוץ ואז זה פתאום הרגיש לה נכון כי זה מבטא את האני האמיתי שלה… נו, ניחשתם כבר? ראדאר הסטריאוטיפים שלכם כבר התפוצץ? היא לסבית, כמובן! איזה עוד הסבר יכול להיות למישהי קשוחה שאוהבת ג'ינס זרוק ולא מתאהבת בבחור החתיך הראשון שנופל עליה? ואיפה עוד נמצא הזדמנות לדחוף עוד סיפור woke טרנדי שלא קשור לעלילה כדי להפוך אותה לכשווית? תרימי מתוקה!
המייקאובר הזה מעצבן בעיקר כי הוא מתעקש לפרש את התשוקה של ג'ו המקורית "להיות כמו גבר" כנטייה מינית. ג'ו של "נשים קטנות" לא רצתה להיות גבר כי היה לה משבר זהות מיני או כי היא נמשכה לנשים, היא רצתה להיות גבר כי באותה תקופה פירוש הדבר היה להיות חופשי. חופשי להצביע, לעבוד, לרוץ ברחוב בלי להיחנק ממחוך ברזל ושש תחתוניות. ה"טום-בויות" של ג'ו הייתה ביקורת פמיניסטית, ולהשטיח אותה ל"אה, היא שנאה שמלות כי היא לסבית" עושה עוול לכל מה שהדמות הזאת מייצגת. אם היה דחוף לכם להוסיף לספר גם את הנושא הלהט"בי (כי כמובן נושא הגזענות והפמיניזם והפציפיזם והפערים החברתיים לא מספיקים) כבר היה עדיף לבחור דמות אחרת באקראי, כמו מג או לורי, ולא ליפול לפרשנות המביכה הזאת. ואגב, אם תהיתם למה הדודה מארץ' מהספר המקורי הייתה רווקה מזדקנת ודעתנית שהתעקשה לא להתחתן, גם לזה יש הסבר מעמיק בגרסה המודרנית… היא גם לסבית! אז בפעם הבאה שאתם פוגשים מישהי עם תשוקה לחופש, שיער קצר, ביצ'יות מובנית ורתיעה מנישואים, אל תסתבכו מדי בלהבין אותה, פשוט תשדכו לה בחורה והיא תירגע! נשים, הא?
כל התיקונים המודרניים האלה מנסים להוסיף עוד רובד לסיפור, אבל התוצאה הפוכה, והעושר של המקור מצטמצם. זה בא לידי ביטוי גם בבחירה "לתקן" את הטרגדיה בספר המקורי: מותה של בת' ממחלת השנית. הספר המקורי צולל לתהומות של כאב וייאוש, ומשם צף בחזרה לנתיב של תקווה - הנחמה, המשפחה, העתיד, הזיכרון - כשהוא מלא ובוגר יותר. המוות של בת', כמו גם תיאורי הבדידות המענים של ג'ו, מצילים את "נשים קטנות" מהמתקתקות שאופפת את רובו והופכים אותו לאמיתי, שופכים אפלה גם על רגעי השמחה המוארים ומאזנים הכול לכדי יצירה שלמה. בת' המודרנית, לעומת זאת, חולה בסרטן אבל מחלימה במהרה וכולם מבסוטים וחוזרים לקשקש על העצמה נשית, משאירים את הספר קליל, שטחי וקל לעיכול (טוב, לא כזה קל לעיכול, בכל זאת, במקום איש שלג הם בונים…. אשת שלג! קח את זה, טראמפ!).
.jpg)
בכלל, אם סלחנו ל"נשים קטנות" על הדידקטיות בגלל עוצמות הרגש ורוחב היריעה, בגרסת הקומיקס הקלילה אין לדידקטיות איפה להתחבא. האירועים צפופים והמסרים צפופים אף יותר. כשהטקסט מועט, זה הרבה יותר צורם כשבלון דיבור שלם מכסה חצי ציור עם המשפט "זה נורא שכל כך הרבה אנשי צבא חוזרים הביתה אחרי שעברו מלחמה ואין להם את התמיכה שהם זקוקים לה כדי להחזיר את החיים שלה למסלול, אני לא יכולה אפילו לדמיין לעצמי". וואו ג'ו, רק ביקשנו שתביאי לאבא שלך שתייה, חפרת.
אפשר לטעון ש"מג, ג'ו" הוא פשטני ודידקטי כי הוא ספר לילדים ונוער, אבל זו בדיוק הנקודה - גם "נשים קטנות" יועד לנוער. ובכל זאת הוא הצליח להעניק לנו שכבות אינספור של אהבה, כאב, בדידות, קנאה, אבל ותקווה, ולקשור את נפשנו בנפש בנות מארץ' למשך שנים רבות של היסטוריה ספרותית. הדור הבא אולי ילמד מ"מג, ג'ו" מסרים חברתיים חשובים שיוכל לכתוב על השלטים בצעדה הבאה נגד טראמפ, אבל הוא לא ילמד ממנו להתאהב בספר, לגעת בדמות, להתרגש עם ג'ו עד צמרמורת ולמחות דמעה כשבת' עוצמת עיניים לנצח. "מג, ג'ו" הוא יותר מניפסט לדור ה-Y מאשר יצירה ספרותית או אמנותית, ואולי זה מה שהדור הזה רוצה וצריך. אני מעדיפה להישאר עם הספר הנוצרי, השמרני, השוביניסטי והמיושן, שמצליח להרחיב את הלב גם בלי משהו משהו רב תרבותיות.
"מג, ג'ו, בת' ואיימי", ריי טרסרו וברה אינדיגו. מאנגלית: דנה טל, הוצאת כתר