כאשר קראתי את ספרו החדש של סמי מיכאל "יהלום מן הישימון", נזכרתי בימי ילדותי. לצערי, אותו הזיכרון לא התעורר בשל תחושת הזדהות - עם כל הרצון הטוב, קשה למצוא דמיון בין ההתבגרות שלי בכרמיאל של שנות ה-80 לזו של הגיבור בבגדד בשנות ה-30 של המאה ה-20 - אלא בשל סיבה אחרת. הספר החדש הזכיר לי את הפגישה הראשונה שלי עם יצירתו של סמי מיכאל, ספר הנעורים "סופה בן הדקלים", שבו תיאר מיכאל את ההיסטוריה של יהודי עירק דרך גיבור בשם נורי. הכריחו אותנו לקרוא את "סופה בין הדקלים" בבית הספר, ככל הנראה מתוך המחשבה הפדגוגית שילדי כרמיאל יצאו נשכרים אם ילמדו על עוד מיעוט אקזוטי שחי בסביבה (הספר שקראנו לפני "סופה בן הדקלים" היה "אחינו הדרוזים מהגליל").
אותו זיכרון התעורר בי בקריאה הראשונה של "יהלום מן הישימון" כי הרגשתי שמיכאל - שאת כתביו למדתי לאהוב ולהעריך עד מאוד עם השנים - חוזר בספר הזה אל הדידקטיות והפשטות שאפיינה את ספרו לגיל הנעורים. סיפור ההתבגרות של כאמל, שמתאהב באלמאסה, נערה ענייה שמובאת לביתו כמשרתת, מסופר בטון דידקטי ופדגוגי, כזה שיכול להחריב לחלוטין רגעים אינטימיים. כך בתיאור של סצנת מין, למשל, המספר עוצר כדי לשתף את הקורא בידיעותיו על מעמד הדגדגן בעולם הערבי. "בארצות נחשלות ראו באיבר ייחודי זה מעשה של השטן, ואשר על כן גמרו אומר לסלקו מגוף האישה על ידי כריתתו... בעצם, לרוב רובם של הגברים כפתור זה לא העלה ולא הוריד מאומה"._OBJ
על סף האוריינטליזם
לאורך כל הקריירה שלו הצליח סמי מיכאל לעשות את מה שאחרים נכשלו בו: להראות שבני האדם במזרח התיכון הם לא פחות מורכבים מאחיהם באירופה. בספר "חסות", למשל, הוא הראה שהעולם הפוליטי והרעיוני של יהודי עירק הוא מגוון ויציב לא פחות מהעולם המקביל של יוצאי פולין. בספר "חצוצרה בוואדי" לקח מיכאל את המצב הפוליטי בין יהודים לערבים וסיבך אותו באופן שסותר את כל הסטריאוטיפים, כשרקם סיפור אהבה בין ערבייה שמצטטת את יהודה עמיחי ליהודי שעלה מרוסיה.
אבל התמונה המסובכת והיפה שכה אפיינה את מיכאל בספריו הקודמים למבוגרים נעדרת מ"יהלום מן הישימון". העולם בספר הזה הוא במובן מסוים חד ממדי, ובמרכזו סטריאוטיפים, גם מיניים, על העולם הערבי מלא התשוקה והפשטות. היהודים והערבים שחיים בעירק הם בעיקר בורים מאמינים (יש גם דמות של סופר עברי, אבל גם הוא ממליץ לאביו של כאמל לשלוח את בנו ללמוד בחדר, שם מתעללים בו הרבי ותלמידיו). מה שיש בהוויה של המזרח והמזרחים ב"יהלום מן הישימון" הוא שמרנות, בורות ותשוקה לאוכל ולמין.
אפשר היה לקבוע שסמי מיכאל נפל במלכודת האוריינטליזם, זו שנועדה בכלל לשכנע את אנשי אירופה שהם חייבים לשלוט על הערבים, כי מרוב שהם חסרי בינה ומלאי תשוקה אי אפשר לדבר איתם. אך האמת היא שככל שמתקדמת הקריאה, החוויה משתנה. ברגע שמוותרים על הרצון לקבל ממיכאל את מה שכבר עשה בעבר, מבינים שכל אותם המאפיינים שתוארו כאן הם לא בהכרח פגמים, אלא דרך אחרת של סיפור, או ליתר דיוק הסיפור עצמו - הסיפור שנועד להיות מסופר בעל פה._OBJ
לא חשוב מאיזו עדה
כאשר חושבים על "יהלום מן הישימון" כעל ספר שמנסה לשחזר את הסיפור שמסופר בעל פה, הכל נראה אחרת. בסיפור כזה הממד הפוליטי אינו חשוב, ולמספר מותר לחוות את דעתו. תפקידו אינו לחנך את השומע או הקורא, אלא לספר לו סיפור מרתק. הדמויות בסיפור זה אינן צריכות להיות מורכבות או בעלות ערך חינוכי, וגם תפקידם של תיאורי המין והחושניות הוא לייצר עניין אצל שומעיו. וכשמבינים כי "יהלום מן הישימון" הוא לא ספר על משהו, שמלמד משהו, ובטח שלא ספר דידקטי על מיעוט אקזוטי שאותו צריך להכיר, אלא טקסט שמטרתו, בפשטות, להיות סיפור, מתגלה כי זהו סיפור נפלא.
הסיפור העממי הוא השורש של הספרות הגדולה, כמו זו של ש"י עגנון וסטנדל, והחזרה אליו מהווה אלטרנטיבה למה שהתרחש בשבועות האחרונים בפרשת פרס ישראל: מי שיקרא את הספר "יהלום מן הישימון" יבין שסמי מיכאל מועמד ראוי לפרס, לא כי הוא מזרחי, כשם שלא צריך לשלול ממנו את הפרס כי הוא שמאלני. הפרס מגיע לו כי ספרו האחרון מחזיר את הספרות אל היסוד שלה. כל דבר אחר, מדעה פוליטית ועד למוצא עדתי, הוא הסחת דעת.