הזנחה, בגידות, בדידות וחסד

לכן, התרגום החדש של 17 מסיפורי קארבר, אחד מאמני הסיפור הקצר הגדולים בכל הזמנים, הוא מעשה חשוב. אלא שהפעם החשיבות חורגת אף מעבר למה שניתן לצפות, מפני שזאת הפעם הראשונה שהסיפורים מתורגמים לעברית בנוסחם המלא, ולא בנוסח שעבר עריכה וקוצר ביותר ממחצית על ידי ידידו של קארבר, גורדון ליש (גם בארצות הברית התפרסמו הסיפורים המלאים לראשונה ב-2009, עשרים ואחת שנה לאחר מותו של קארבר).

מפתיע לגלות שגם בנוסחם המלא הסיפורים נראים מהודקים ומדויקים, כמעט בלא מילה מיותרת. ומה שחשוב יותר: גם 26 שנה לאחר שתורגמו לראשונה לעברית, קל להבין את מקור עוצמתם והשפעתם על הספרות שלנו, שאכן הייתה זקוקה לטלטול ולניעור שאת תוצאותיהם אנחנו מרגישים עד היום, לא רק בספרים שאנחנו קוראים, אלא גם בדרך שבה אנחנו ומנהיגינו חושבים ומדברים (בהכללה פראית ובלתי מדויקת: בפחות פומפוזיות ומתוך מתן דגש רב יותר לענייני היומיום על חשבון סוגיות "גדולות מהחיים" של היסטוריה וזהות).

למרבה הצער, התרגום הנוכחי לעברית לוקה בפגמים רבים. גם אנגלוזים: "הפרשה שלהם" כתרגום ל-affair במקום "הרומן שלהם", "תפסיקי לדבר משוגע", "תיקחו את זה קל". גם סלנג מיושן: "תוקע לילדים איזו חוכמה", "הרביצו בדיחות"; גם חוסר דיוק "היא הסכימה לקבל את התשלום בעד השיחה" במקום הסכימה לשלם על השיחה; וגם לפעמים שפה גבוהה מדי ולא דיבורית: "אתה לא יכול אפילו להביט לי בפנים" במקום "להסתכל".

השבוע קראתי את ספר הסיפורים הקצרים החדש של יהושע קנז, שנחשב בצדק לאחד מגדולי הסופרים העבריים. זהו קובץ חלש יחסית של קנז, וחולשתו היא במידה רבה חולשת הספרות העברית כולה בשנים האחרונות - התמכרות למיזנתרופיות ומיעוט של משפטים היכולים להביא את הקורא לידי התעלות הנפש. דווקא קארבר, שכל עמודיו רוויים באלכוהול הרסני, הזנחה, בגידות ובדידות, מזכיר לנו שניתן להעניק לקורא רגעים של חסד גם בלי להיות קיטשי או סנטימנטלי, גם בלי לבחור בפתרון הקל של סוף טוב או כתיבה חנפנית. כשמדברים על דעיכת השפעתה של הספרות בשנים האחרונות, כדאי לחשוב גם על כך שמקורה של הספרות הוא הדת, ומקורן של שתיהן הוא הצמא של הנפש האנושית להתעלות.

"מתחילים", ריימונד קארבר, מאנגלית: משה רון, הוצאת עם עובד, 301 עמודים, מחיר מומלץ: 94 שקל