בלשים אמיתיים הם גברים. מה גברים, וודי-הרלסון-מתיו-מקונוהי-גברים. אין יותר גברים מזה. גברים שהם נייר זכוכית. חלודה. אגרוף בלסת. הרס עצמי. מזג חם. משקאות חריפים מספיק כדי לגרום לך לשכוח. גברים שמדברים לאט, שרבים מהר, שעושים לפחיות בירה כל מיני דברים מחרמנים. גברים כאלה יכולים לפתור מקרי רצח בזמן שהם מכבים את הסיגריה. וזה מה שהם עושים כי זה מה שהם יודעים לעשות.
מאחורי הקלישאות נמצאים הבלשים האמיתיים האמיתיים, שהם, מן הסתם, אנשים רגילים למדי, משעממים יותר או פחות, נבונים יותר או פחות, מסורים יותר או פחות. הם פחות מעניינים אותנו, וגם רוב העבודה שהם עושים היא די שגרתית. ומאחוריהם מסתתרים הבלשים הבלתי סטנדרטיים. מה שהופך אותם לבלשים הכי כיפיים בסביבה. אחד כזה, למשל, הוא ג'ונתן איימס (ג'ייסון שוורצמן) של "משועמם" (HBO), סופר כושל, נוירוטי, היפסטר ושבור לב בעל חיבה ליין לבן וסמים קלים, שבהשראת ספר של ריימונד צ'נדלר מציע את שירותיו כחוקר פרטי. עוד אחד הוא דירק ג'נטלי המופלא של דאגלס אדאמס, שעכשיו מופיע על המסך גם בסדרה החדשה של HBO. אבל מה שבאמת מפתיע הוא שהבלשים הבלתי סטנדרטיים חדרו לספרות העברית, יותר נכון, לספרות העברית של סופרינו הצעירים הזכרים, והם הולכים ומשתבחים מספר לספר. ומה שבטוח, הם הרבה יותר מצחיקים.
עוד בתרבות:
- איתמר הנדלמן סמית נשאר בפריז
- הספר שמוציא ברונטיות ישראליות ממעגל היופי
- שישה ספרים שאתם צריכים לקרוא בינואר
על חשיבותה של רכילות
הבלש הראשון בתקופה האחרונה היה מיכאל קריגר, שהגיח אלינו בספר הביכורים של שאול בצר, "בלש זמני" (הוצאת ידיעות). מיכאל היה מעדיף לעשות דברים אחרים לגמרי מלבלוש, אבל כמו שהוא אומר בעצמו, "יש החלטות שאתה מקבל בחיים, ויש החלטות שהחיים מקבלים בשבילך. אני רציתי להמשיך לשבת בשקט בבית ולכתוב ספרים, והגורל המשיך לדפוק בדלת ולהציע לי הצעות אחרות לגמרי". חוץ מלאחוז בתכונות לא הכי גבריות כמו חיבה עזה לסוכר, ולהתנייד באמצעים לא הכי גבריים כמו אופניים, הוא גם מקפיד להיתקל במהלך הספר דמויות תימהוניות, למשל מטפסת קירות הריונית, מדריך גמלים שיורה באנשים חצים זעירים, אמא אלופת קראטה ומוזיקאי עם בעיות שיער. לא משעמם שם.
אחר כך הגיע "הבלש הבריטי" של איתמר הנדלמן סמית (הוצאת כתר), וגם במרכזו סופר (שמחבר ספרי בלש זולים וקשוחים בסנגון ריימונד צ'נדלר), הפעם בסיקסטיז הישראליות, שמתגלגל לתוך אחת מעלילות המתח של ספריו. את המבטא הדרומי הקשוח תחליפו בסלנג של שנות השישים, את הדמויות בחברי להקות הקצב של פעם ובניצולי שואה דוברי יידיש. לא ספר שנתקלים בו כל יום.
וממש עכשיו פרץ לחיינו עודד חפר, המכונה "חופרת", גיבור "אין סודות בחברה" (הוצאת כתר), ספרו הראשון של יונתן שגיב, דוקטור לספרות עברית המתגורר בלונדון, וכל קשר בין עודד חפר ובין "בלש אמיתי" מצחיק בהחלט. הניסיון בתחום החקירות הפרטיות? תחקיר אינטרנט על בתי הנופש הכי שווים בסרדיניה במסגרת עבודתו בערוץ החיים הטובים וקריאת ספרי מתח. רול מודל בתחום? ג'ניפר לאב היואיט. כישורים: אינטואיציה נשית. פחיות בירה? יותר בכיוון של ספל בנות הזהב שעליו פניהן של דורותי, סופיה, בלאנש ורוז. כן, עודד חפר הוא אוחצ'ה. והוא נשמע ממש כאילו יצא מהיוטיוב "דברים שפרחות מועדונים הומואיות אומרות", סרטון שתרם להתפתחות השפה העברית פי כמה וכמה מהאקדמיה ללשון ומה"עוגונית" שלה (החידוש לקאפקייק, למקרה שאתם לא בעניינים).
אבל אם עודד חפר לא יפתור את חקירת הרצח שעומדת לפניו בתוך חמישה ימים, הוא ייאלץ לחזור לגור עם הוריו בפתח תקווה, ואת זה הוא רוצה הוא כמו שהוא רוצה דלקת וגינלית. כך שהוא מצטייד בתרסיס פלפל המכונה "גברת פלפלת" ויוצא לפלס את דרכו בחקירה הסבוכה.
אם זה טוב לגיא פינס
רק שאם חושבים על זה קצת יותר לעומק, הכישורים של עודד חפר – או של כל תחקירנית גיא פינס אחרת – הרבה יותר מתאימים משל הבלשים המצ'ואיסטים שהתרגלנו אליהם. חטטנות, רכלנות, ביצ'יות, חוצפה, פלרטטנות, פה מלוכלך, חוסר טאקט ובהלה עמוקה מהמחשבה לחזור לאם המושבות הקרתנית בהחלט מתגלים כמעוררי תושייה.
לחפר יש גם ניסיון חיים לא מבוטל ("כמי שנסע בילדותו עם המשפחה לחוף הצוק, אני רק אומרת שגבר מבוגר שנמצא בתל ברוך באישון הלילה באמצע שנות התשעים, נמצא שם למטרה אחת ולמטרה אחת בלבד ולמטרה הזאת קוראים זונות"); יכולת שערורייתית לסחוט מידע ("אתמול בלילה היה לך וידיאו צ'ט ארוך ואינטימי עם 'מצויד39', משובץ בכל מיני מימרות שמחמת רמתי הגבוהה לא אחזור עליהן. מצויד39 הוא במקרה חבר שלי, אז אם אתה לא רוצה לראות את שניכם מחר בחדשות, כדאי שתעזור לי"); לא מעט אומץ לב ("אני נכנס לבית החשוך, מגשש ימינה לאורך הקיר, מדליק את האור וצורח בבהלה למראה גבר גבוה שמסתתר בפינה. אני מפסיק לצעוק כשהאיש מתגלה כמתלה מעילים. למה אנשים חושבים שהגיוני לשים כובע בראש מתלה המעילים שלהם?"), תשומת לב לפרטים ("האישה הזאת לא תעבוד עלי. אני יודעת טוב מאוד להבדיל בין פשטות של שוק הפשפשים ופשטות של כיכר המדינה. בין נעלי האלכסנדר מקווין הפשוטות שלה לבין חולצת הז'יל סנדר הפשוטה שלה, מירה טמיר לובשת ברגע זה משכורת חודשית של משפחה בירוחם") ויכולת הסקת מסקנות ("מעולם לא חשבתי שכה אשמח לראות שורה של בוטיקים קטנים שחלונותיהם מציגים שמלות בצבע אפור כהה, שמלות בצבע אפור עכבר ושמלות בצבע אפור בהיר. אפור זה כנראה צבע שמאוד יקר להפיק, אחרת קשה להסביר את המחירים המופקעים"). תכלס, הרבה יותר מתאים מהיכולת לפסל בפחיות בירה וללהג משפטים פילוסופיים שמכניסים את כולם לדיכאון.
"אין סודות בחברה" הוא ספר שצוחקים ממנו בקול רם, ובאמת שאין הרבה כאלה. הוא מלגלג על לסביות פמיניסטיות שעירות ומשעממות, על פוחלציות מבוטקסות עשירות, על רכלנים כושלים, על שפים בלתי נסבלים, על שוטרים בארון, על יופי ועל שומן עודף, אבל מתחת לכל הצחוק הוא גם גורם לך לחשוב על כל אלה - על סטריאוטיפים ודעות קדומות ומגדר ומעמדות חברתיים, שגוררים איתם גם פשעי נדל"ן נגד האנושות שלא מרוויחה כל כך טוב. הוא חושף את הפנטזיות האוריינטליסטיות של הומו אשכנזי וחרמן, כמו שצועק על חפר בספר "החבר הסטרייט" שלו, אבל הוא חושף גם את הפחדים וזיכרונות הילדות הלא פשוטים שלו ושל חבריו. כי צחוק, אתם יודעים, הוא הנשק של החלשים. אלה שמאחורי הגזרה השמנמנה והנטיות הצווחניות שלהם פועם לב גדול. בקצב הזה אולי נזכה מתישהו בספרות העברית לאיזה בלש טרנסג'נדר שישמח אותנו, ואולי אחר כך, בסוף בסוף, תהיה גם בלשית.