ללכת להופעת איחוד של להקה שאהבת בנעורייך זו תמיד בעיה. מצד אחד, את רוצה שהם ישחזרו בדיוק כל תו וכל אקורד שאת זוכרת בעל פה, משום שהצלילים האלו הם הפסקול של נעורייך, ואם הלהקה תנגן בדיוק אותו דבר את תוכלי לשוב אליהם ללא כאב הנעורים עצמם. מצד שני, די, עברו מאז עשרים שנה, את לא אותה נערה שהיית; שמעת דברים, ראית דברים, חווית דברים, ואת יודעת עכשיו דברים אחרים על העולם, ואת רוצה שברגע אחד של מפגש מחודש הלהקה תשלים את כל הפערים שנוצרו ביניכם, ותהיה רלוונטית ועכשווית כמו הלהקות שאת שומעת היום. במתח הזה שבין נוסטלגיה ועדכניות נידונות הופעות איחוד לצעוד וכמעט תמיד להפסיד.
זהו השביל המתוח בו צועד הספר "הבלונדינית שחורת העיניים" (הוצאת עם עובד). מצד אחד, זהו ספר חדש של פיליפ מארלו, הבלש שהמציא ריימונד צ'נדלר המנוח ואחד מהגיבורים האלמותיים של ז'אנר הבלש הקשוח. ידיו של מארלו מעוניינות כל העת להנעים את זמנן של בלונדיוניות חיוורות, אבל נידונות לבלות את זמנן בהדיפת אגרופים ושימוש בכלי נשק מאולתרים כדי להימנע ממוות. מצד שני, את הספר הזה לא כתב צ'נדלר ממקום מושבו באדמה, אלא סופר אירי עכשווי מאד עטור פרסים שנקרא ג'ון באנוויל, שכותב את הספר הזה תחת שם העט בנג'מין בלאק. עכשיו יש לנו לא רק הופעת איחוד של להקה בהתפרקה, אלא גם הופעת איחוד שבה אחד הנגנים המקוריים מתו והצעיר שמחליף אותו תמיד יהיה חתיך יותר אך גם כריזמטי פחות.
הו פיליפ
ובנג'מין בלאק עושה את עבודתו נאמנה מאוד. השחזור חף מאי-דיוקים. תחילת שנות החמישים בביי סיטי, קליפורניה, העיר של מארלו המקורי. כנהוג בז'אנר, בלונדינית יפהפייה (שחורת עיניים כמובן) נכנסת למשרדו של פיליפ מארלו, שרק רוצה להעביר עוד יום כדי לקבל עוד צ'ק כדי שהוא יוכל לשתות עוד כוסית וויסקי. כמו תמיד, היא שובה אותו בבגדיה הנאים, בניחוחות הנשיים שהיא נושאת עימה ובהתנהגות הפלרטטנית שלה. כמו תמיד, היא מבקשת ממנו למצוא את המאהב שלה. כמו תמיד, היא משקרת. ומכאן, העלילה נפרשת בבהירות ובמהירות, ומפלרטטת עם הקוראת במיומנת שרק בלונדיניות מסוגלות לה; בעל שעסוק בבחורות אחרות, אימא עשירה, אח בעייתי, כסף שנגנב, אלימות אסתטית, אלימות בלתי אסתטית, מין נעים אך מעורפל, ופתרון אחד שרק פיליפ מארלו יכול להגיע אליו בדרכו הבלתי מעודנת, אך החכמה וטובת הלב.
כל אלו נמצאים בספר הזה, בדיוק כפי שהם נמצאים ב"השינה הגדולה", ספרו הראשון של צ'נדלר עצמו, שנכתב כבר ב-1939. ואת העלילה מלוות, כנהוג גם כן בז'אנר, אבחנות מדויקות ומלאות הומור יבש שמתחשק לצטט את כולן. "קמתי ממקומי ולקחתי את המקטרת אל החלון והבטתי החוצה בלי להסתכל בשום דבר במיוחד. במשרד בצד השני של הרחוב ישבה מזכירה בחולצה משובצת, עם אוזניות של דיקטפון, רכונה אל מכונת כתיבה ומקשיבה במרץ. חלפתי על פניה ברחוב כמה פעמים. פנים קטנות ונחמדות, חיוך מבויש; מאלה שגרות עם אימא שלהן ומבשלות קציץ בשר לארוחת הצהריים ביום ראשון. יש לא מעט בדידות בעיר הזאת".
כמו לראות "מד מן"
השחזור המדויק ונעים ההליכות הזה ממש מוצלח ונעים לקריאה, אם מתחשבים בכך שאוגוסט בחוץ, ובכך שמי שלוקח לידיו ספר של סופר מת מצפה כנראה לקול מן המתים. אבל - וכאן הבחורה חוזרת אל המתח בין שחזור לעדכניות - עברו מאז כמעט שמונים שנה, מזכירות כבר לא מקישות במרץ על מכונות כתיבה ולא משיבות במתח לדיקטפון, ובעיקר בעיקר כבר לא נמצאות בעמדת המזכירה, ובלונדיניות כבר עושות עוד דברים מלבד להשתמש בקסמיהן הנשיים.
ברור כי בלאק מחויב לאמיתות העולם בשנות החמישים, והוא לא יכול לתת למזכירה להקליט את הכל בווטסאפ, כדי לשמוע אחר כך באוזניות ביטס, אבל בכל הנוגע ליחסים בין המינים וליחסים בין עשירים ועניים ולציפייה מן העולם, הוא יכול היה להכניס טיפ טיפה של רלוונטיות לחיים שלנו היום, הוא יכול היה לתת לעצמו להשתחל ברווחים שהותיר הנגן המת - סליחה, הסופר המת. אבל הוא לא עשה את זה, והתוצאה דומה לצפייה בעונות הראשונות של "מד מן": לא, אני לא מאמינה שפעם עישנו במשרד ואף אחד לא אמר כלום! אני לא מאמינה שמישהו כותב היום ספר שבו תפקיד הנשים כל כך ברור ומדכא, ותפקיד הגברים כל כך ברור ומדכא גם הוא. אבל בעצם, מה איכפת לי? זה רק בלש דפוק, עם בלונדינית דפוקה, וזה קר ומחליק בגרון, תביאו לי עוד אחד כזה.