"בילדותי אהבתי גברים מבוגרים ושמתי לב שגם הם אוהבים אותי" - כך נפתח רומן הביכורים של ג'וליה מיי ג'ונאס, במשפט מחשמל ובקריצה לנבוקוב ולאחד הרומנים השערורייתיים ביותר בתולדות הספרות. אם כבר לכתוב רומן שנטוע עמוק בתרבות המי-טו, אז לעשות את זה בדיוק כך: בכנות, בבוטות, בלי להתנצל. תפתחו את "ולדימיר" (כמעט) בכל עמוד רנדומלי, ותמצאו בו תנופה, שנינות וחוצפה שאי אפשר לסרב להן - מפי גיבורה שמודאגת מאוד מהאפשרות שניתן לסרב לה.
המספרת שלנו היא מרצה לספרות בקולג' אמריקאי קטן, שבעלה, מרצה בקולג' גם הוא, מועמד לסילוק בעקבות מערכות יחסים לא ראויות שקיים עם סטודנטיות. היא, אישה בת 58, דווקא לא מתרגשת מההאשמות - בתקופה שבה מערכות היחסים התקיימו הן לא היו אסורות, והסטודנטיות "ידעו מה הן עושות". מה שהיא כן מתרגשת ממנו הוא ולדימיר, מרצה חדש בן 40, חתיך, חכם, מוערך - ונשוי.
המשיכה המיידית שהמספרת מרגישה כלפי ולדימיר מעוררת בה סערה פנימית שכמותה לא חוותה כבר שנים. בניגוד להבחנתה כי "גברים מבוגרים מורכבים מתשוקה - הם לא מכירים או לא מסוגלים להעלות על דעתם עולם שלא מונחה לחלוטין על ידי תחושת רצייה והשגה", המספרת שלנו כיבתה בעצמה כל תשוקה כבר לפני שנים כדי להקדיש את עצמה לסטודנטים שלה. אולם כעת קורים שני דברים: האחד, היא בוערת בתשוקה; והשני, הקולג' "מציע" לה לצאת לחופשה כפויה, לאור העובדה שהיא לא ממהרת לגנות בפומבי את פשעי בעלה.
לכתוב רומן מותח זה לא אקט מסוכן, אבל לכתוב רומן שעוסק בבוטות בצדדים הלא נעימים של עידן המי-טו זה דווקא כן. האומץ והכתיבה המבריקה של ג'ונאס יוצרים חוויית קריאה מסעירה וממגנטת, רצופה באבחנות חברתיות ובשנינויות נהדרות
בפרולוג, המספרת מתבוננת בגופו היפהפה של ולדימיר, ישוב על כיסא, וזרועו האחת כבולה אליו - סיטואציה שהיא עצמה אחראית עליה, וכעת נותר רק לברר כיצד, ומה היא מתכוונת לעולל לו. אולם בין השורות קיים מתח נוסף: האם היא תשנה את דעתה על המעשים של בעלה?
זו השאלה המעניינת יותר - כי לכתוב רומן מותח זה לא אקט מסוכן, אבל לכתוב רומן שעוסק בבוטות בצדדים הלא נעימים של עידן המי-טו זה דווקא כן. האומץ והכתיבה המבריקה של ג'ונאס יוצרים חוויית קריאה מסעירה וממגנטת, רצופה באבחנות חברתיות ובשנינויות נהדרות. ניכר שזו סופרת שכתבה רומן ביכורים מפני שיש לה מה לומר, אבל גם אין לה חיפזון - יש לה את הביטחון לעשות את זה בקצב ובסגנון שלה.
הביטחון הזה הוא בדיוק מה שחסר לדמות הראשית, שמתענה בידיעה שהיא כבר לא אובייקט מיני בעיני שאר העולם. אחרי שנים שבהן הביטו בה, עכשיו הגיע תורה להביט - בגברים חתיכים כמו ולדימיר, בנשים מפתות כמו אשתו הדיכאונית, וגם בעצמה, במבט מלא בביקורת עצמית, בבושה ובניסיון להסתיר. אבל ג'ונאס רומזת כי התהליך שבמהלכו הפכה ממרצה אהודה ומתחשבת לאישה שכבלה גבר נשוי לכיסא קשור בדיוק לזה - לעובדה שלראשונה בחייה, היא לא זו שמושכת את המבטים, אלא זו הבוהה.
ב"ולדימיר" יש לא מעט תובנות לגבי תשוקה ויצירתיות נשיות, ולאורך רובו נראה כי הוא רומן פמיניסטי, שבה בעת מבקר את תרבות הפוליטיקלי קורקט האמריקאית ולועג לה. ג'ונאס לא מפחדת לחשוף את האמת הצינית והמכוערת שעומדת מאחורי ההתייפייפות, והקריאה בספרה נותנת ולידציה לדעות של הקוראים שהם מפחדים להביע בקול - לא מפני שהן פוגעניות בהכרח, אלא מפני שהן לא מנומסות. עם זאת, כשהרומן מגיע לסוף נמהר ודרמטי באופן חסר פרופורציה ממש בעמודים האחרונים, עולה השאלה מה היא באמת רוצה לומר פה. ההבנה המפתיעה היא שהמסר העולה מהרומן הוא דווקא שמרני - וכדי להסביר זאת, נצטרך לכלול ספוילרים מכאן והלאה.
הניסיון של הסופרת לקשור בעמודים האחרונים את כל הקצוות הפתוחים מוביל לתוצאה משונה ומאולצת במישור העלילתי, ולתוצאה מודבקת ומדכאת במישור הסגנוני - כשהספר כולו משנה פתאום את הטון, משיל את השנינות והתנופה ומחליף אותן בכובד ראש "בוגר" ומלנכולי. הפסקה האחרונה של הספר באמת יפהפייה, אבל היא לא קשורה לספר עצמו בשום צורה - לא בתוכן ולא בסגנון
מסר מעניין ומעורר מחשבה - ומאכזב
בפרולוג, המספרת מדמיינת סיפור על זוג גאה שמגיע לסוף טוב ואז "מתלקח ספונטנית". הסיפור המוזר מתברר כרמז מטרים לא מעודן לטוויסט המפתיע שבסוף הספר. אחרי מערכה שלישית מופרעת ומענגת, מה שנחשד בהתחלה כסצנת חלום מתברר כמציאות - המספרת ובעלה נפגעים בשריפה, ונידונים להעביר את שארית חייהם עם נכות ועם פגם גופני כעור. כלומר, שני האנשים שהרשו לעצמם להישרף בתשוקה למרות גילם המבוגר, סופם להתכלות באש תשוקתם - ובכך לצאת סופית מהמשחק, בהיותם נכים וכעורים כל כך שהם אפילו לא מעזים לחשוק באחרים בינם ובין עצמם.
בכך שהתשוקה של דמות המספרת מעבירה אותה על דעתה וגורמת לה לנהוג באלימות כלפי מושא התשוקה, ג'ונאס יוצרת הקבלה בינה לבין בעלה, והמסר שעולה מכך הוא שהתשוקה משחיתה. אם זה מה שהיא רוצה לומר, זה מסר מעניין ומעורר מחשבה - אבל הוא מאכזב לאור ההתלהבות של הקורא להיתקל סוף סוף בדמות של אישה מבוגרת שהיא לא כבויה לחלוטין, אלא בוערת בתשוקה גם היא - ולא מפחדת להביע אותה. אז זהו עונשן של הנשים שמרשות לעצמן להרגיש תשוקה - להיכלות בה, ולחזור בתום המסע להיות הבתולות הטהורות שהחברה מצפה שיהיו?
לא ברורה גם ההבנה הפתאומית (גם אם החלקית) שמגלה הגיבורה כלפי הסטודנטיות שניהלו בעבר קשרים עם בעלה. הניסיון של הסופרת לקשור בעמודים האחרונים את כל הקצוות הפתוחים מוביל לתוצאה משונה ומאולצת במישור העלילתי, ולתוצאה מודבקת ומדכאת במישור הסגנוני - כשהספר כולו משנה פתאום את הטון, משיל את השנינות והתנופה ומחליף אותן בכובד ראש "בוגר" ומלנכולי. הפסקה האחרונה של הספר באמת יפהפייה, אבל היא לא קשורה לספר עצמו בשום צורה - לא בתוכן ולא בסגנון. כמו שאומרות שתי המילים האחרונות בה (שלמרבה התדהמה - ורק זה מראה כמה מוזרים העמודים האחרונים - הן נטולות כל אירוניה): "כמה חבל".
ובכל זאת, ג'ונאס עדיין מפגינה ברומן הביכורים שלה כישרון אדיר. דווקא הסוף העבש מדגיש כמה רענן הרגיש שאר הרומן, בורק באומץ, בחוכמה ובשנינות - וכבר אי אפשר לחכות לרומן הבא שלה, בתקווה שהוא יצליח להפגין את חוזקותיה בכל אורכו.
"ולדימיר" / ג'וליה מיי ג'ונאס, מאנגלית: שרון פרמינגר, הוצאת פן וידיעות ספרים, 296 עמודים.