ליאוניד אנדרייב היה סופר ומחזאי רוסי שהתפרסם מאוד בסוף המאה הקודמת והתעסק לא מעט ביצירותיו במלחמות עולמיות, בעיקר כאלו של רוסיה. שתי נובלות אנטי-מלחמתיות שלו תורגמו כעת לעברית בתזמון מבהיל עד כדי קומי. הקריאה בסיפורים שנכתבו לפני יותר ממאה שנה, על מלחמות שכבר הספיקו לגרור מלחמות נוספות, לא מעודדת בלשון המעטה. ועדיין, במקביל לפרספקטיבה המדכדכת, מדובר בחוויית קריאה מתגמלת שמשאירה אותנו במציאות הנוכחית אבל גם מצליחה להטעין אותה באנושיות שכל כך נדרשת.
שני הסיפורים כתובים כיומן אם כי באחד מהמקרים אפשר לתהות על זהות הכותב. הסיפור הראשון, "הצחוק האדום", מתמקד בדמות בת 30 שגויסה לשדה קרב נטול סימני זמן ומקום, פרטים זניחים ביחס למתרחש בשטח. הגיבור עסק לפני המלחמה בסקירת ספרות מתורגמת וכעת, בתוך הטירוף והאימה, הוא מהרהר ונתלה בדימויים שעולים בו על בית ועל האפשרות לחזור ולכתוב. בנסיבות טרגיות הוא חוזר באמצע המלחמה אל משפחתו ואל שולחן העבודה,שם הוא נקלע לאקסטזה יצירתית מוטרפת שמנתקת אותו לחלוטין מהמלחמה ומכל מה שמתרחש סביבו.
בפזרנות גרפית, בדרמטיות שמשתמשת וממצה את כל החושים, בפרטנות מקאברית עד בחילה מתואר כאן שדה הקרב במלוא עיוותו דרך תודעתם המרוטשת של השוהים בו. הלוחמים - דמויות נטולות שם ברובן השוהות בתחושה קבועה של חוסר הבנה - נלחמים והוזים, נלחמים ועורגים אל הבית, נלחמים ונאלמים. התיאורים לא קלים אם כי כמעט יהיה מיותר להיזקק במקרה הזה ל"אזהרת טריגר", בדומה לחוסר הרלוונטיות של אזהרה כזאת בפני כל מי שיפתח עיתון או ידליק מסך טלוויזיה בתקופה הנוכחית.
הסיפור השני נקרא "עול המלחמה" וגיבורו הוא איליה פטרוביץ', פקיד שגר עם משפחתו בפטרבורג בזמן מלחמת העולם הראשונה. אם הסיפור הראשון נגע במלחמה בידיים חשופות, כאן אנחנו מקבלים מניפסט מעודן יותר על "התמודדות האדם מן השורה בזמן מלחמה" - התמודדות שכוללת בין היתר בכי בכנסייה, שוטטות ברחובות, בילוי בבית הקפה עם סוחרים עשירים ומנוכרים לצד מצוקה כלכלית גוברת ותחושה כללית של חוסר תועלת ("המולדת בסכנה. אבל איך אני קשור לזה. כל סוס בזמן הנוראי הזה מביא למולדת יותר תועלת ממני עם כל היושרה הבזויה שלי").
איליה הוא בן 45, פטור מגיוס .יומנו נפתח בהודאה: "בתוך האומללות הכללית אני אדם מאושר ללא בושה!". ככל שהימים עוברים והשפעות המלחמה פוגשות אותו ואת משפחתו מתחילות לצוץ תחושות נוספות. בתחילה המצב סביר ("איני חש שום פחד מיוחד, אני חי כמו שחייתי קודם: עובד, מתארח אצל אנשים ואף הולך לתיאטרון או לבית קולנוע") והוא מרשה לעצמו לתאר את חייו וחיי משפחתו השלווים יחסית, ואף לבטא את חוסר שביעות רצונו מהמצב ואת שמחתו על כך שהוא לא צריך להתגייס לקרב בשל גילו. הוא אפילו מרחם פה ושם על "האויבים" הגרמנים הרעבים ועל ברלין הקפואה והוא מצליח לתאר נקודת מבט מורכבת שללאומיות רגשנית לצד רתיעה מן האלימות, התלהבות עמוקה מן הניצחון והתנערות וביקורת שמופנית פנימה אל העודף של "הרעש העליז בעיתונים ובמשרד".
השורה התחתונה של השלב "הנורמטיבי" היא אחת: "מה שלא יגידו במשרד וכמה שלא יצעקו ויתמכו העיתונים במלחמה, עמוק בתוכי אני יודע בוודאות דבר אחד: זה ממש לא מוצא חן בעיניי שיש מלחמה" (עמ 87') אבל כמה אפשר לשמר את הפאסון האנליטי ואת מה שראוי ונכון? אשתו של איליה מתמסרת יותר ויותר לעבודה בבית החולים הצבאי שהוקם סמוך לביתם, אחיו של אשתו לוחם בשדה הקרב וחמותו עוברת לגור איתם והמלחמה מתחילה לעלות לאיליה על העצבים. הוא מנסה לא לקרוא עיתונים בחוסר הצלחה, הוא מפנטז על האפשרות לכשף את עצמו ולשכוח מהכול, הוא מתמרמר, מתרגש, מפחד וממשיך להתפתל בין השתתפות בהפגנה למען המלחמה לבין ספקנות והרהורי מוסר מאתגרים. והמלחמה מתעצמת וקרבה. בשלב הזה יש כבר פחות חוות דעת על המצב ויותר ויותר תהיות ופחדים. "איני רוצה למות למען האנושות העתידית, אין לי אפילו טיפת חשק לכך!" (עמ' 122).
באחרית דבר של המתרגמת אולגה סונקין היא כותבת שהתחילה לעבוד על תרגום הנובלות עם הפלישה הנוכחית של רוסיה לאוקראינה. היא גם מציינת את ה-7 באוקטובר ואת ההקשר המצמרר לספר שתוכנן להתפרסם מספר שבועות לאחריו. במובן מסוים, האקטואליות של היצירה מקבלת תוקף נוסף כעת, חודשיים ויותר לתוך המלחמה, בזמן שהמציאות כבר הספיקה מעט להתעצב לחלוקה בין חיים א-מלחמתיים "כאן" למלחמה שממשיכה להתנהל כרגיל "שם". שידוך מוזר של מלחמה ושגרה, כותרות עיתונים ויום עבודה, משדרים מיוחדים ובילויים משפחתיים.
אנדרייב שהיה גם מחזאי, צייר וקולנוען מציג שני סיפורי מלחמה שונים מאוד בסגנונם אך משתלבים בתוכנם. שני יומנים, הראשון מקוטע ומתנשף השני מאורגן ומהוגן. וההבדלים הצורניים מתכתבים עם הקרטוע הנפשי. קיטוע מול קוהרנטיות, אסוציאציות מופרעות עם דיאלוגים רצוצים אל מול חשיבה מנומקת ומלוטשת ותיאורי שיגעון עם אלמנטים גרוטסקיים כנגד מטמורפוזה איטית של התמודדות עם שגרת-מלחמה-שגרתית.
בימים אחרים, השאלה "איזו סוגה אנחנו כותבים או קוראים" יכולה להיות לעתים חיונית לעתים טרחנית. בימים הנוכחים, המציאות המשתלטת גורמת לסוגיית הז'אנר להיות פונקציונלית יותר שלא לומר קריטית. זו לא רק שאלה על טקסט ספציפי, זהו גם ניסיון לברר הן את מידת האפשרות (מה אפשר לכתוב עכשיו?) והן את מידת האפקטיביות (מה הכתיבה עושה עכשיו, לי, לעולם?). אפשר לומר שכל כתיבה בעת הזאת צריכה גם לענות לשאלת המפתח: עד כמה להתרחק מהמציאות כדי להצליח לומר עליה משהו והאם בכלל אפשר לומר משהו כעת שהוא לא המציאות.
בהקשר הזה, כתיבתו של אנדרייב (שכתב את הנובלות הללו "בזמן אמת" בתקופות של מלחמה) מצליחה להציב מודל אפשרי. גם מבחינת אופי היצירה שמציגה ניתור עדין בין דימויי המלחמה והחיים שלצידה לבין כתיבה רגשנית ומתפרצת אך לא קלישאתית. ויותר מכך, דרך הדמויות שנאבקות גם הן באותה השאלה בדרכים שונות. שני הגיבורים/אנטי-גיבורים של אנדרייב מנסים להימלט מן המציאות דרך הכתיבה אל משהו שעדיין קיים, אם לא במציאות שבחוץ אז לפחות במוחם, תוך כדי תהייה מודעת לתוחלת של הכתיבה, להשפעתה על האירועים שבחוץ. במקרה אחד פרקטיקת הכתיבה אף נתקלת במחסום פיזי. הספקנות העצמית החוזרת שלא עוצרת את הכתיבה ממחישה את הכורח שבשתיקה ואת הכורח שבדיבור, את המיתר המתוח עד תום שלעתים מדגיש את האלם ולעתים מהדהד את השאון.
ואחרי כל המילים, גם אנדרייב מזכיר לנו שגם מי שכן יכול לכתוב בעת הזאת צריך להיות מודע למגבלות מילותיו. זו כבר הגרסה הספרותית של אנדרייב ל"אין מילים", "אין לתאר" ול"מה כבר יש לומר": "המלחמה שולטת בי באופן מוחלט כמו חידה שאין לה פתרון.. אני נותן לה כל דימוי אפשרי.. אך שום דימוי לא נותן לי את התשובה ולא ממצה את אותה האימה הקרה, המתמדת והמטמטמת ששולטת בי" (עמ' 49).
"הצחוק האדום" ו"עול המלחמה", מאת ליאוניד אנדרייב | תרגום: אולגה סונקין | הוצאת פרדס הוצאה לאור | 189 עמודים | מחיר: 98 שקלים