"אפירוגון" הוא חומר נפץ. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נושא מאתגר מספיק לכתיבה גם בלי שתהיה סופר זר מיבשת אחרת, או שתרצה להכיל אותו בצורה של רומן, או שתרצה להציג אותו בצורה שוויונית ככל האפשר, או שתנסה לשים אותו בהקשר רחב אפילו יותר מהמתרחש בישראל ובפלסטין - להסתכל עליו כעל חלק מהסיפור האנושי בכללותו, במובן הכי גדול שאפשר.
זאת משימה כל כך שאפתנית, בממדים כל כך מונומנטליים, שברור למה צורת הרומן המסורתית פשוט לא תצליח להכיל אותה. הפתרון של קולום מק'קאן ("יסתובב לו העולם הגדול") הוא מה שהוא מכנה "רומן היברידי": ערבוב של המצאה, זכרונות, עובדות ודמיון. גם הצורה יוצאת דופן: 1,001 פרקים קצרים, כמחווה לסיפורי אלף לילה ולילה. חלקם בני כמה עמודים, רובם בני פסקאות בודדות; יש פרקים שהם רק משפט בודד, או בכלל תמונה. וכאילו שזה לא מספיק, לא כולם עוסקים בסכסוך: יש גם פרקים על ציפורים או על פצצות גרעין, למשל, והקפיצה בין דמות לדמות ובין נושא לנושא נעשית באופן אסוציאטיבי.
פירוש המילה "אפירוגון" הוא צורה הנדסית בעלת מספר אינסופי של צלעות ניתנות לספירה: מרחוק מתקבלת תמונה ברורה יחסית, אבל כשצוללים פנימה אל הפרטים מגלים עושר אינסופי. בהתאם, העמודים הראשונים של הרומן תוכננו כך שישליכו את הקוראים אל תוך חוויה מבלבלת ומקוטעת, לפני שהכול יתבהר. אבל גם בתוך הערבוב, כשעדיין לא מכירים את שתי הדמויות הראשיות, הלב כבר מתחיל להימחץ. וככל שסיפורם נחשף במלוא מורכבותו והפרטים נערמים, המעמסה הרגשית גוברת ללא הרף.
הדמויות הראשיות הן שני גברים אמיתיים: רמי אלחנן מירושלים, שבתו סמדר נרצחה בפיגוע התאבדות בשנת 1997, והיא בת 14; ובסאם עראמין מהכפר ענאתא, שבתו עביר נהרגה מכדור גומי שירה חייל ישראלי בשנת 2007, והיא בת 10. רמי נלחם במלחמות ישראל, אולם שינה את דעותיו והפך לפעיל נגד הכיבוש. בסאם בילה שבע שנים בכלא הישראלי בעקבות פעולותיו נגד הכיבוש, ושם צפה בסרט על השואה, החליט לעשות תואר על הנושא - והפך ללוחם שלום שמתנגד לאלימות. השניים הם ממקימי ארגון "לוחמים לשלום", ובהמשך הדרך הפכו גם לחלק מפורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, שפועל ליצירת שינוי בדרכי הידברות.
מק'קאן, אירי שגר בארצות הברית, לא התעניין במיוחד בסכסוך עד ששמע במקרה הרצאה של רמי ובסאם, ופשוט לא הצליח להפסיק לבכות. במשך ארבע שנים הוא נסע הלוך ושוב בין ביתו בניו יורק לבין ישראל ופלסטין, ניהל אינספור ראיונות, שמע אינספור סיפורים ונקודות מבט, והחליט שיש בו מספיק יוהרה כדי לנסות ולמזוג את כל מה ששמע וראה לתוך רומן.
למרבה המזל, פה נגמרה היוהרה שלו: מק'קאן לא תופס מקום בספרו אלא מפנה אותו לטובת רמי ובסאם, ישראל ופלסטין. הבקיאות שלו בפרטים מדהימה, ובתמיכתו של התרגום הנהדר של חנה עמית-כוכבי מתקבל הרושם שהמחבר מכיר את החוויה המקומית לעומק, ולא מסתכל עליה מהצד באקזוטיות. הכבוד שהוא חש לשני הצדדים מורגש, וכפועל יוצא הוא לא מנסה לחפש אשמים - אלא להציג סימטריה בשכול, לדבר אל הרגש, ולהבין דרכו שהשינוי חייב להגיע - וש"זה לא ייגמר עד שנדבר".
בראיון שהעניק לאחרונה ל"הארץ", מק'קאן הגדיר את עבודתו של האומן כנתינה לנמעני היצירה "מרחב שאפשר להתנסות בו ברגש". אולם אחרי העצב הראשוני, הרגש העיקרי במהלך הקריאה הוא דווקא מועקה. קשה לקרוא על סבל רב כל כך, וקשה יותר עוד לעשות זאת בתור קוראים שמעורבים רגשית במתרחש, שיש להם לא רק דעות אלא זיכרונות שקשורים בו, ושמבחינתם לא מדובר רק ביצירה אלא ממש בחיים שלהם.
המועקה גוברת בגלל צורתו של הרומן, שהוא למעשה נעדר עלילה. הדמויות נחשפות כבר בהתחלה, ואיתן הסיפורים שלהן ומה שקרה בסוף - הילדות המסכנות מתו. הספר הולך במעגלים במשך יותר מ-400 עמודים גדולים וכבדים (פיזית, לא מדובר בספר קטן), חוזר על התרחשויות, מחשבות ומוטיבים, לפעמים ממש גם על משפטים ספציפיים, ובכל הקפה של המעגל מוסיף עוד ועוד פרטים עד ליצירת פסיפס אדיר של סבל אנושי.
זוהי צורה מקורית ויפהפייה לרומן, אבל הביצוע שלה גורם לחוויית קריאה כבדה ולא מעניינת. הקפיצה הבלתי פוסקת של הטקסט בין נקודות מבט, מקומות וזמנים שונים לא מאפשרת להתחבר לדמויות כמו שצריך, ולמרות שמפתה לקרוא רק עוד פרק אחד לפני שמניחים את הספר על השידה, כי רוב הפרקים הם באורך רבע עמוד, גם מרגיש שאין טעם להמשיך ולהגיע לסוף. שום דבר הרי לא הולך להשתנות. רק באמצע הרומן, כשמובאים מונולוגים ארוכים יחסית מפיהם של רמי ובסאם, סוף סוף הלב נפתח - אבל אז המבנה הקודם חוזר, ואיתו המועקה. קוראים שימצאו את הכוחות להגיע לעמוד האחרון יתאכזבו לגלות סיום חלש, אנטיקליימטי בכל מובן, שלא מצליח לרגש.
ולמרות זאת, הקריאה בספר כולו היא כן חוויה מציפה שבכוחה לשנות את הדעה של הקוראים. קשה לדמיין ישראלים ימנים שיקחו אותו לידיים, אבל אפילו שמאלנים יתקשו להישאר אדישים לסבל המתואר בו ולפטור אותו ב"אה, כבר ידענו שזה המצב, לא אמרו לכם שהכיבוש משחית?". הספר מזמן חשבון נפש לא נעים בכלל, בטח מאז 7 באוקטובר, שנראה כמפץ גדול שמשנה את כל נקודת המבט בנוגע לסכסוך - אבל למעשה לא משנה הרבה בכלל: הישראלים מתרכזים ב-7 באוקטובר, הפלסטינים מתרכזים ב-8 באוקטובר ובימים שאחריו, וכל צד עדיין נעול בתוך הסבל שלו.
לכן, למרות שעיקר ההשפעה שלו תהיה בוודאי בחו"ל, העובדה ש"אפירוגון" תורגם לעברית היא מבורכת. עם עובד, ההוצאה הקבועה של מק'קאן, סירבה לתרגם את הספר כי הוא נפיץ מדי; ספרי נובמבר, הוצאה קטנה ועצמאית, לקחה על עצמה את המשימה, ונתמכה על ידי תורמת אלמונית שהנושא קרוב ללבה (זכויות התרגום לערבית, אגב, נמכרו מזמן - אבל התרגום מעולם לא הושלם, "מסיבות שונות", כמו שתירץ מק'קאן מבלי לפרט). הבלגן נמשך כשאירוע ההשקה הישראלי, שתוכן לקרות בבית הגפן בחיפה, מרכז ערבי-יהודי לתרבות ולאמנות, בוטל על ידי העירייה בנימוק שהוא שנוי במחלוקת, ועבר למרכז עמותת מוסאוא. בסאם, אגב, לא יכול היה להגיע אליו, כי הכניסה לישראל נשללה ממנו מאז אותה שבת.
כיצירה ספרותית, "אפירוגון" מעניין מאוד ברמה התיאורטית - ומשעמם למדי ברמת הקריאה עצמה. המוטיבים החוזרים בו הם אופנועים, מכוניות וציפורים, שמסמלים את התנועה הבלתי פוסקת בין הגבול על האדמה לעומת המעוף החופשי בשמיים מעל; אולם הרומן עצמו הולך במעגלים, והתחושה היא שהוא לא מתקדם לשום מקום. מק'קאן מנסה להימנע מקיטש מיותר, אבל זו משימה לא פשוטה כשמנסים לכתוב על עוולות גדולים כל כך בלי להתאכל על ידי הכעס, בטח ובטח כשמדובר בשתי ילדות שנרצחו. הכתיבה שלו מרגישה יבשה מדי כשהוא מאופק, ומרגיזה כשהיא סנטימנטלית או רומזנית בצורה ברורה. בקיצור, זה לא ספר שקל או כיף לקרוא, ומבחינה ספרותית גם קשה לומר שהמאמץ מתגמל.
ובכל זאת, בתום העמוד האחרון מרגישים לא רק הקלה על כך שזה נגמר סוף סוף - אלא גם מועקה, כמעט בהלה, ממה שרואים כשמרימים את העיניים מהדף. המתואר הוא לא רק ספר, אלא המציאות שבתוכה קראנו אותו. בלתי אפשרי לסיים את הקריאה בלי להרגיש רצון בוער לעשות משהו כדי לשנות אותה, ועם כל הכבוד לספרות, זה ההישג האמיתי.
"אפירוגון", קולום מק'קאן | תרגום: חנה עמית-כוכבי | הוצאת ספרי נובמבר | 432 עמודים