"נשארה לך מקסימום חצי שנה לחיות…" כך נפתח התקציר שעל הכריכה האחורית. אבל הציטוט המדויק הוא "'נשארה לך מקסימום חצי שנה לחיות,' אמרה הרופאה המסריחה". הניואנס הזה חשוב להבנת הטון הכן, האכזרי, האנושי ושובר הלב של "סאלאם, מאמא", ספר שנחווה מתחילתו ועד סופו כמו אגרוף לבטן.
זהו הרומן השני של גולנאז האשמזדה בונדה (40), שנולדה באיראן וברחה בילדותה עם הוריה לשוודיה. הוא מסופר בגוף ראשון מפיה של נאהיד, איראנית בסוף שנות הארבעים לחייה שגרה בעיר קטנה בשוודיה, ומתבשרת שהיא חולה בסרטן בשלב מתקדם - ושלא נותר לה עוד הרבה זמן לחיות. "תסתמי את הפה!" היא עונה לרופאה, "אין לך שום מושג כמה זמן אחיה. את לא אלוהים". הזעם שלה על מצבה לא מוביל את נאהיד להחלטה למצות את החיים עד תומם, אלא להפך: היא מסתכלת אחורה על חייה הכואבים, ולתת לרגשות השליליים לאכל אותה ולהרעיל את יחסיה עם הסובבים אותה, ובראשם בתה היחידה.
נאהיד היא גיבורה ממגנטת שבוחנת את גבולות ההכלה של סביבתה ושל הקוראים גם יחד: מצד אחד מצבה אומלל, ומצד שני היא עולבת שוב ושוב בבתה, מסרבת לקבל עזרה ועידוד; היא נוצרת בקרבה את כל הרגשות הרכים - חיבה, הוקרת תודה וצורך באהבה - בלי לתת להם שום סימן חיצוני; היא מיטלטלת בין השלמה עם המוות הקרב מתוך ייאוש עמוק מהחיים לבין אינסטינקט ההישרדות שגורם לנו להיאחז בהם בציפורניים; היא מנסה למצוא משמעות בים של סבל וכאב; ואת כל זה היא עושה בלשון אימפולסיבית, חצופה ומעליבה, שמקנה לכל מה שהיא אומרת טעם של כנות טהורה - גם אם לא באשר לסודות החיים ומשמעותם, אז לפחות באשר לרגשותיה ולמחשבותיה ברגע הנוכחי.
הספר בנוי כמספר רב של פרקים קצרים, וכמעט בכל עמוד מופיע משפט מבריק, חצוף או מרגש במיוחד. בניגוד לנרמז מהפתיחה, הוא לא עוסק רק בהתמודדות עם המוות, אלא גם בנושא ההגירה מאיראן - ולקרוא עליו בישראל של היום, העומדת לפני מהפכה משפטית, זו חוויה מצמררת. הזרות הבסיסית שמתגלמת בשמו של הספר ובשמה של המחברת - ונחווית ביתר שאת אצל קוראים יהודים-ישראלים - מתמוססת בתיאורי ילדותה המאושרת של המחברת באיראן, שמעניקים למחברת הזדמנות קצרה להפגין את התנופה ואת הקסם שהיא מסוגלת ליצור בתיאור סצנות מאושרות במחי משפטים ספורים. אולם עמודים מעטים לאחר מכן האידיליה נשברת: נאהיד מצטרפת למחתרת המוחה נגד המהפכה האסלאמית, ועד מהרה העניינים מסלימים עד שמתקבלת ההחלטה לברוח מהמדינה. התיאורים האלה מרגישים רלוונטיים מתמיד, אבל יש בהם גם שאלה אוניברסלית שמהדהדת מעבר לנסיבות הספציפיות - מה עדיף, להיות נאהבת במדינה דיקטטורית ומדכאת, או להיות אומללה במדינה חופשייה? "בן אדם לא עוזב משום שהוא מרים ידיים. הוא עוזב על מנת ליצור משהו חדש, לבנות. לבנות דבר מה שיהיה כמו הפניית אצבע משולשת אל מול פני כל החרא שהתרחש בחייו", היא כותבת בעמוד 80, וממשיכה: "לא פעם אנשים רואים בי קורבן. הם מצפים ממני להיות חלשה, כנועה. כלומר, ממני כפליטה. אני לא מבינה את קו המחשבה שלהם. הם לא קולטים שאני נמצאת כאן דווקא מפני שאני חזקה?"
האשמזדה בונדה דנה בנושאים כבדים בשפה נגישה ובדם חם, אבל באופן מפתיע היא לא מבזבזת זמן בהטחת האשמות - לא במשטר האיראני המחריד ולא בגברים המכים שבמשפחתה. הדבר גורם לאומללות לסגור על הטקסט אפילו יותר: הדיכוי עמוק כל כך, הצלקות רחבות כל כך, שאין אפילו טעם להרהר בהם - רק לנסות לברוח. כך נאהיד מוצאת את עצמה משתמשת בבתה הקטנה כדי להגן על עצמה מבעלה המכה, וזועמת עליה כשהקטנה לא מצליחה למנוע את האלימות. כל דמות אימהית שמכילה יותר מאהבה חסרת תנאים לבתה היא דמות פרובוקטיבית, אבל אם שדורשת מבתה להגן עליה ולא להפך היא דמות חזקה במיוחד. דמותה של נאהיד, פליטה שחוותה סבל אדיר בחייה, מעוצבת כך שהיא תעורר בקורא לא רק חמלה אלא גם כעס. וזה מהלך ספרותי אמיץ ומבריק.
ככל שהספר מתקדם לסופו נבנית בקורא סקרנות לא לגורלה של נאהיד עצמה, אלא לגורלה של השקפת העולם שלה. הרי ברור מההתחלה שהמוות של הגיבורה קרב - אבל אילו מחשבות ילוו את נשימותיה האחרונות? סופרים רבים נופלים דווקא במערכה האחרונה, אבל האשמזדה בונדה בונה אותה בקצב ובטון מושלמים ליצירה. היא הגיונית בהתחשב באופן שבו עוצבה דמותה של נאהיד עד כה, ובכל זאת שלמה ומספקת. אי אפשר שלא לבכות כשמסיימים לקרוא את המשפט האחרון, אבל כיאה לחוויית קריאה משובחת, הדמעות עולות לא רק מכאב - אלא גם מיופי.
"סאלאם, מאמא" מאת גולנאז האשמזדה בונדה | משוודית: רות שפירא | הוצאת אחוזת בית, 215 עמודים