ספרה החדש של גבריאלה אביגור-רותם ("מוצרט לא היה יהודי", "חמסין וציפורים משוגעות" ועוד) מועבר כולו דרך תודעתה ושפתה של ראשונה - ילדה סקרנית, חוקרת ובלתי מתעייפת. את הגיגיה מלאי הדמיון היא מתווכת בשפה גבוהה משולבת שגיאות וביטויים מקוריים. רוב האירועים מתקיימים בקיבוץ בדרום הארץ שנוסד על ידי עולים מארגנטינה (ארחנטינה, על פי ראשונה) בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, בימים בהם קיבוץ היה קיבוץ עם בית ילדים וחדר אוכל ורכוש משותף וחיים משותפים על מלא.
במוקד העלילה ישנם ניסיון בריחה וגנבה שמסתבכים ומשפיעים על כמה מתושבי הקיבוץ, אבל כל העניינים ה"גדולים" שמעסיקים את כולם מהווים תפאורה בלבד לעולמה הפנימי של ראשונה (ולספר כולו) - שם היא המחוקקת, השופטת והמבצעת. ההווי הדחוס מוביל ללא מעט התנגשויות ולעתים התוצאות הרות אסון, אבל כשמצבור חרדות ודמיונות של ילדה בת 'רבע לשבע' פוגשים מציאות - שבה למבוגרים אין סבלנות, ולילדים אין איך לספק ולְשַׁבֵּר את הבלבול - אין ברירה אלא לשדרג עוד ועוד את המגרש היחיד בו אפשר לשלוט, והוא עולם פנימי מפותח וססגוני. אותו עולם פנימי מסייע לראשונה להבין ולנסח לעצמה את מה שהיא מרגישה: "נעים לה לכעוס. הכעס הוא כמו מדורה קטנה שרוקדת לה בלב וממלאת אותה מרץ עם קוצים" (עמ' 281). לקראת הסוף היא כבר מבינה ומתוודה בפה מלא: "לפעמים אני ממציאה דברים מהראש.. כי יש לי מחלת הדמיון" (עמ' 397).
ראשונה (שנקראה כך כיוון שהייתה הילדה הראשונה בקיבוץ) נחשבת לילדה מפותחת מאוד. היא יודעת לקרוא ולכתוב, ולרוב במקום לשבת בכיתה עם בני גילה היא מעדיפה לשוטט ולהציק למבוגרים עם כל מה שלא מסתדר לה במוח באותו הרגע. העצמאות היצירתית שלה מובילה אותה גם לשקר לא מעט (או כמו שהיא קוראת לזה: עושה ש.ק.ר), להתחצף, להיעלם ובאופן כללי לגרום להרבה כאבי ראש. אבל גם ברגעים שבהם ראשונה מתישה ומטרחנת - ויש לא מעט רגעים כאלו - התעוזה הפנימית והמקוריות שלה מקשה עלינו, הקוראים, לפתח כלפיה איזשהו אנטגוניזם.
"בשם כל ילדי בית־הילדים מהקיבוץ ומהחוץ אני מברכת אותך, ראש־הממשלה הראשון במולדתנו ההיסטֶרית" כך נכתב בעמ' 13, והטעות המשעשעת הזו שפותחת את אירועי הספר מסמנת את התמה השקטה של היצירה כולה: יש לנו מילים ואותיות ולאורך כל 400 עמודי הספר אנחנו עומדים לשחק איתן, למתוח אותן, לשבש, לפרק ולדהור עליהן כל הדרך - עד שנדע לכתוב אהבה ועד בכלל. "יש מילים של ספרים ויש מלים שמדברים; מילים שמדברים הן בבגדי־עבודה, מלים של ספרים הן בחולצות רקומות" (עמ' 18), כך ראשונה מסכמת לעצמה את ההיררכיה שהיא עצמה לא מיישמת בכישרון רב.
קסמו ואף חשיבותו של הספר טמונים במה שאין בו - מבוגרים. המבט הילדי מאפשר ל"קיטש" להתקיים בחינניות וגם מייצר משחקי שפה מופלאים. באותה נשימה, לא נכון יהיה לאתר ולהוציא מספרה של אביגור-רותם הקשרים אקטואליים או פוליטיים הגם שלא מעט מהם נכוחים פה ושם. רולאן בארת כתב כי: "הבורגנות אינה רוחשת שום חיבה לשפה, שאינה עוד בעיניה לא דבר מותרות או פאר, אלא רק מכשיר או תפאורה.. לא עוד קרנבל, אין משחקים עוד במילים". בהקשר הזה, חירותה של השפה לאורך הספר וכפי שהיא מתמזגת בחיי הילדות המשוחררים מעול החברה – היא היא האמירה האקטואלית, היא קריאת התיגר על החיים הבורגניים משללי המשחק ומקדשי המעש.
לא צריך הרבה כדי להתענג על הארוטיות של השפה. כמו ילדים שממציאים את המשחק יש מאין, כך חומריותן של המילים מספקת ומאפשרת ללוש אותן לכל כיוון. "את היום הזה צריך למחוק, למחוק, למחוק. לעשות שהוא יהיה לא־היה" כך מסכמת ראשונה בעמ' 13 את המבוכה שחוותה מול בן גוריון והקיבוץ כולו, וממחישה שוב את פוטנציאל השעשוע. וכך היצירה כולה מהווה שיר הלל לילדות שכובתה וכוסתה במהלך השנים, כמו גם תשוקה וגעגוע למה שכבר אבד. "ראשונה" שרוצה להיות כבר גדולה מזכירה לנו את העבר, אבל גם מעמידה בפנינו את האופציה שנותרה והיא למצוא בכל גיל את הצעצועים "הנכונים" להשתעשע בהם, גם אחרי שלמדנו לכתוב אהבה.
"עד שתדעי לכתוב אהבה", מאת גבריאלה איגור-רותם | הוצאת כנרת-זמורה | 400 עמודים | מחיר: 98 שקלים חדשים